תקציר סביר כרך ע"ב חוברת 8

ע.א. 4666/06 - נאות הארץ בע"מ נגד מנהל מיסוי מקרקעין ת"א

*שומת עיסקה של מכירת מניות בחברת מקרקעין, לצורך תשלום מס לפי חוק מיסוי מקרקעין(מחוזי ת"א - ע"ש 702/98 - הערעור נדחה).

א. חברת פרידמן חכשורי ואחרים הקימו חברה לרכישת מקרקעין, חברה שהיא "איגוד מקרקעין", כהגדרתו של מונח זה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין כנוסחו בעת הרלוונטית. על פי הסכם הייסוד הוקצו לחכשורי 42 מניות מסוג א', המהוות 3.5 אחוזים מסך המניות מסוג זה, וכן 228 מניות מסוג ב', המהוות 19 אחוזים מסך המניות מסוג זה. על פי האמור בהסכם הייסוד ובתקנון החברה, מקנות מניות סוג א' למחזיק בהן אך את הזכות לקבלת ערכן הנקוב (1 ש"ח למניה) בעת פירוק החברה. לעומת זאת, מניות מסוג ב' (שאף ערכן הנקוב 1 ש"ח למניה) מקנות למחזיק בהן זכות הצבעה באסיפות החברה, זכות למנות דירקטורים או להיבחר כדירקטור וכן זכות לקבלת דיבידנדים. בהמשך רכשה החברה מקרקעין בתל אביב לשם ביצועו של פרוייקט בנייה. ביום 8.12.96 נכרת הסכם בין חכשורי לבין המערערת, לפיו מכרה חכשורי למערערת את כל מניות החברה אשר בבעלותה (להלן - הסכם המכר). בעקבות כריתת הסכם המכר הגישה המערערת שומה עצמית של מס רכישה למשיב, בגדרה הועמד שווי העסקה על סך 3,941 מליון ש"ח. שווי זה נגזר ממכפלת שווי כלל המקרקעין שבבעלות החברה בשיעור המניות מסוג א' אשר נרכשו (3.5 אחוזים). המשיב דחה את השומה העצמית, והוציא שומה בה הועמד שווי העסקה על סך 21,860 מליון ש"ח. שווי זה נגזר ממכפלת שווי כלל המקרקעין שבבעלות החברה בשיעור המניות מסוג ב' אשר נרכשו (19 אחוזים). דעת הרוב בוועדת הערר אימצה את עמדתו של המשיב ודחתה את הערר, על רקע קביעתה כי "...המהות האמיתית הכלכלית של העסקה היא דווקא ברכישת המניות מסוג ב'...". לעניין זה צויין, כי המניות מסוג א' הן כמעט נטולות ערך, שהרי מקנות הן למחזיק בהן אך את הזכות לקבל את ערכן הנקוב בעת פירוק החברה. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: גרוניס, ג'ובראן, פוגלמן. החלטה - השופט גרוניס. עו"ד בני גבריל למערערת, עו"ד שלומי הייזלר למשיב. 11.3.09).

ע.א. 8750/06 - "בזק"... בע"מ נגד שר התקשורת ואח'

*הסמכות לדון בעתירה נגד שר התקשורת בהחלטה שקיבל לפי חוק התקשורת, האם היא נתונה לבימ"ש מינהלי או לבג"צ(מחוזי ת"א - ע.ש. 1053/06 - הערעור נדחה).

א. לבזק רישיון כללי ומונופולין מוכרז, למתן שירותי תקשורת פנים-ארציים נייחים (להלן: הרישיון). בשנת 1997 נפתח שוק הבזק הבינלאומי לתחרות. המשיבות 2,3 קווי זהב בע"מ וברק אי.טי.סי (להלן: המפעילים), זכו במכרז שפרסם משרד התקשורת למתן שירותי בזק בינלאומיים. בזק מחוייבת, על פי תנאי רישיונה, לאפשר חיבור של הרשת הציבורית שלה למערכות התקשורת של המפעילים. התשלום בעד קישור הגומלין נקבע בתקנות. כחלק מהשירותים שמספקת בזק ללקוחותיה, יכולים אלה לחייג לחו"ל מטלפונים ציבוריים המופעלים באמצעות כרטיסי חיוג, ובין היתר, באמצעות כרטיס החיוג של בזק מסוג טלכרט, שהתשלום עבור השיחות שיבוצעו באמצעותו נעשה מראש, בעת רכישתו. בזק, הגובה בעת מכירת כרטיס הטלכרט את התשלום עבור השיחה הבינלאומית, צריכה להעביר למפעילים את התמורה, בהתאם למשך השיחה וליעדה. סכומים אלה, מכונים "תשלומי העברה". בהמשך התעוררה מחלוקת בין הצדדים בקשר ל"תשלומי העברה" ושר התקשורת תמך בעמדת המפעילים. בזק ערערה לביהמ"ש המחוזי, והמפעילים ביקשו לסלק את הערעור על הסף מחוסר סמכות. לעניין זה טענה בזק כי ערעורה מוגש בהתאם לסעיף 5(ד) לחוק התקשורת, המקנה לה זכות ערעור על החלטת שר התקשורת, ואילו
המשיבים טענו כי השר פעל על פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 5(ג) לחוק, ותקיפתה של החלטתו יכול שתיעשה בבג"צ בלבד. ביהמ"ש קיבל את טענת חוסר הסמכות והורה לסלק את הערעור על הסף. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, גרוניס, ארבל. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יורם ראב"ד למערערת, עוה"ד נעמי זמרת, אסתר שטרנבך, אורית מלכה ודב אברמוביץ' למשיבים. 16.3.09).

ע.א. 1268/07 - שלמה גרינברג נגד ד"ר יוסף במירה

*הכרה ב"פסק חוץ" לצורך אכיפה לפי חוק אכיפת פסקי חוץ(מחוזי ת"א - ת.א. 1404/03 - הערעור נדחה).

א. בשנת 2002 ניתן בביהמ"ש העליון של מדינת ניו-יורק פסק-דין, שחייב את המערער לשלם למשיב פיצויים בסכום של 5,735 מליון דולר (להלן: פסק הדין הזר). הפיצויים כללו שני מרכיבים: סכום של 1,545 מליון דולר נפסק כפיצויים עונשיים והיתר כפיצויים תרופתיים על נזקיו של המשיב. הלה פנה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בבקשה להכריז על פסק הדין הזר כי הוא אכיף בישראל, מכוח חוק אכיפת פסקי-חוץ. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה וקבע כי פסק הדין הזר אכיף בישראל. הערעור נדחה.
ב. פסק הדין הוא "פסק-חוץ" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק אכיפת פסקי-חוץ. טיב החיוב עצמו הוא כספי-אזרחי. פסק הדין הזר לא ניתן בעניין פלילי, והוא אינו פס"ד עונשי במובן של אקט ריבוני שלטוני מובהק של מדינת ניו יורק. אכן, הפיצוי העונשי נועד, לפי גישה רווחת, להגשים תכליות בעלות אופי גמולי, הרתעתי וחינוכי, אך בכך אין כדי להוציאו מגדרי הפיצוי המשולם לצד שנפגע בהליך אזרחי.
ג. המערער טוען כי לא מתקיימים בפסק-החוץ התנאים הנדרשים בסעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי-חוץ, לאמור: "החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור". אמנם, במדינות שונות, ובהן ארה"ב, נהוג לפסוק פיצויים עונשיים אף במקרים שבהם אין הם נפסקים בישראל. עם זאת, אין בעובדה זו בלבד כדי לבסס את הטענה כי פס"ד שבו הוטלו פיצויים עונשיים איננו אכיף בישראל או כי יש בו משום סתירה לתקנת הציבור.
ד. אשר לטענה שלא הוכחה הדדיות באכיפת פסקי-חוץ בין ישראל וארצות-הברית - המבקש אכיפה אינו נדרש להוכיח את נושא ההדדיות במקרים שבהם ברור לכל שהדרישה להדדיות מתקיימת באופן מובהק. משכך, ובהתחשב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי כי בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שקיימת הדדיות כללית כנדרש, אין לקבל את טענת המערער כי המשיב לא הוכיח את דרישת ההדדיות בבקשתו.

(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, רובינשטיין. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד יחיאל כשר למערער, עו"ד עופר שובל למשיב. 9.3.09).

ע.פ. 7169/07 - רפאל ג'רבי נגד מדינת ישראל

הרשעה בביצוע עבירות מין בקטין הסובל מפיגור שכלי והקלה בעונש. הרשעה בעבירה השונה מזו שצויינה בכתב האישום(מחוזי ב"ש - ת.פ. 1023/05 - הערעור נתקבל בחלקו).

א. המערער, יליד 1957, והמתלונן, יליד 1990 הסובל מפיגור שכלי קל-בינוני, הכירו במשך מספר שנים עובר לאירוע. על פי כתב האישום, בבוקר יום 26.3.2005, ביקש המערער מהמתלונן שיעסה את גופו, בתואנה שכואב לו הגוף, ומשנענה המתלונן לבקשתו, ביצע בו המערער מעשים מגונים. למערער יוחסו בכתב האישום העבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) (בהיותו קטין מתחת לגיל 16), בנסיבות סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 350 לחוק העונשין ומעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין. עדות המתלונן היתה העדות המרכזית מטעם
התביעה. ביהמ"ש המחוזי מצא עדות זו ברורה ואמינה, וקבע כי המתלונן הבין היטב את חובתו להעיד אמת. עדויות הוריו של המתלונן, סיפקו תימוכין לגירסת התביעה. עדות המערער לא זכתה לאמון ביהמ"ש קמא, על אף שאופיינה כעקבית בבסיסה. ביהמ"ש קבע שהמערער ידע את גילו של המתלונן לאשורו, או למצער עצם את עיניו ביחס לעניין זה. כן נקבע שהיה מודע ללקות השכלית של המתלונן. לאור האמור הרשיע ביהמ"ש את המערער בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנוסף, עשה ביהמ"ש שימוש בסעיף 184 לחסד"פ והרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות סעיף 345(א)(5) לחוק העונשין. בגזר הדין נדון המערער ל - 3 שנים מאסר בפועל, 12 חודשים מאסר על תנאי, ופיצוי למתלונן בסכום של 15,000 ש"ח. הערעור נתקבל בחלקו.
ב. נקודת המוצא בדיון בעדותו של לוקה בשכלו או בנפשו היא העיקרון שהכול כשרים להעיד. המתלונן הותיר על ביהמ"ש קמא רושם חיובי, ועדותו נמצאה אמינה ביותר. עדויות הוריו של המתלונן בדבר מצבו סמוך לאחר האירוע, והעובדה כי המתלונן לא השתהה ודיווח על מעשי המערער במשטרה סמוך לאחר ביצועם, סיפקו חיזוקים משמעותיים לגירסתו של המתלונן. יתר על כן, המערער קשר את עצמו לאירוע והודה ב"פרטי המסגרת" שלו.
ג. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות בהן המתלונן מוגבל בשכלו, למרות שלא יוחסה לו בכתב האישום. הפעלת הסמכות לפי סעיף 184 הנ"ל מחייבת את התקיימותם של שני יסודות: האחד טכני, שעניינו ההזדמנות של הנאשם לחקור עדים ולהביא ראיות באשר לעובדות האישום הנדון; השני הינו יסוד מהותי, אשר עניינו ביכולתו של הנאשם לפתח קו הגנה במהלך הדיון כנגד אותו אישום. במקרה דנן, סוגיית מוגבלותו של המתלונן עלתה לדיון בפני ביהמ"ש קמא ובידי המערער היתה האפשרות להתגונן מפני רכיב זה, כפי שלמעשה עשה. מאידך, לא הוכח מעבר לספק סביר שהתקיימה במערער המודעות להיות המתלונן קטין מתחת לגיל 16, הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) וסעיף 349ב לחוק העונשין, בהם הורשע המערער ויש לזכותו מעבירה זו.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - חומרת המעשים המיוחסים למערער, אשר בוצעו כלפי נער המוגבל בשכלו, ברורה. קיימת גם הצדקה לענישה משמעותית, נוכח הפגיעה במתלונן כפי שהיא מוצגת בתסקיר הנפגע. מן הצד השני עומדים שיקולים לקולא, ובכללם, בין השאר, עברו הנקי של המערער, חד-פעמיותו של האירוע והעובדה שלא כלל שימוש בכוח. כמו כן, משנתקבל הערעור על הכרעת הדין בחלקו, יש מקום להקל בעונשו של המערער. לפיכך יועמד עונש המאסר בפועל על 30 חודשים. יתר העונשים, יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: גרוניס, ארבל, מלצר. החלטה - השופטת ארבל. עו"ד אביטל אלמוגית למערער, עו"ד בת עמי ברוט למשיב. 5.3.09).

ע.פ. 7486/07 - שלמה בר ששת נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירה של יבוא סמים שהגיעו מחו"ל בחבילה הממוענת לאמו של הנאשם. קבלת ראיה במשפט פלילי שלא כדין והדגשת השופט בהכרעת הדין כי התעלם מאותה ראיה(מחוזי ב"ש - ת.פ. 8154/06 - הערעור נדחה).

א. במאי 2006 נשלחה דרך חברת שליחויות (להלן: החברה), חבילה מפרו לישראל הממוענת לאמו המנוחה של המערער. החבילה הכילה 2766 גרם קוקאין, ארוז באריזות בתוך 12 תיקי עור. המערער התקשר לחברה כדי לקבל את החבילה והסכים לשלם 705 ש"ח דמי משלוח. ביום 21.5.2006 הגיע שוטר, במסווה של שליח החברה, לבית המערער ומסר את החבילה. בנו של המערער שילם את הסכום המוסכם, בהוראת אביו. סמוך לאחר מכן הגיע המערער לבית ונטל את החבילה. המערער טען כי לא ציפה לחבילה
המדוברת ולא ידע כי היא מכילה סם כלשהו. ביום 14.12.2006 הוצאה תעודת חיסיון הנוגעת לשיטות מעקב והאזנה שנעשה בהן שימוש במהלך החקירה. המערער העיד במשפטו ובמהלך חקירתו הנגדית נשאל על ידי ב"כ המשיבה שאלות לגבי דברים שאמר בשיחת טלפון עם בנו והוצגו תמלילי אותן שיחות לביהמ"ש. התברר לאחר מכן כי הראיה שיסודה בתמליל זה נתקבלה שלא כדין, והתובעת ביקשה מביהמ"ש כי יתעלם מפרוטוקול הישיבה הנוגע לאותה ראיה. בהמשך הרשיע ביהמ"ש את המערער וגזר לו תשע שנים וחצי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. טענתו העיקרית של המערער היא כי לא היה מקום להרשיעו לאחר שביהמ"ש נחשף לראיה שהוגשה לביהמ"ש שלא כדין. לחילופין, טוען המערער כנגד חומרת עונשו. הערעור נדחה.
ב. טענתו המרכזית של המערער עניינה בביטול הרשעתו משום שזו הסתמכה על ראיה שנתקבלה שלא כדין. בהכרעת דינו, העיד על עצמו השופט כי התעלם בהכרעת הדין מאותה ראיה. אמנם, אמירה מסוג זה אינה סוף פסוק, אך באמירה מעין זו יש על פי רוב בכדי להפיג את קיומו של חשש השפעת הראייה. מהכרעת הדין עולה בברור כי השופט הגיע למסקנתו על בסיס ניתוח העובדות ויישום הדין עליהן כנדרש, ללא השפעת הראיה האמורה. בנסיבות אלו, נהיר כי לא עולה ספק סביר באשר לשאלה אם ביהמ"ש, באופן סובייקטיבי, היה מרשיע את המערער אף לולא נחשף לראיה הפסולה.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - בחבילה שנשלחה למערער נמצאה כמות גדולה של סם מסוג קוקאין, אחד הסמים הטומנים בחובם את הסכנה הגדולה ביותר לצורכים ומתמכרים אליו. בנוסף, יש לציין את עברו הפלילי העשיר של המערער הכולל, בין היתר, הרשעות בעבירות סמים. בנסיבות אלה אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: א. לוי, ארבל, ג'ובראן. החלטה - השופט ג'ובראן. עוה"ד אבי חימי ומשה וייס למערער, עו"ד דותן רוסו למשיבה. 19.3.09).

ע.פ. 2855/08 - שלומי יעקב נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת הריגה בתאונת דרכים. הקלה בעונש בעבירה של הריגה בתאונת דרכים, בהתחשב בנסיבות של הנאשם שנפצע קשה באותה תאונה(מחוזי ת"א - ת.פ. 40054/06 - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).

א. המערער נהג באופנוע ברחוב דרך לוד בתל-אביב. המערער היה מודע לכך שנפח המנוע של האופנוע הינו 600 סמ"ק, בעוד שהיה מורשה לנהוג באופנוע עד 500 סמ"ק. הוא גם ידע כי מצבו של האופנוע לא היה תקין ונאסר השימוש בו. בכיוון נסיעת המערער היה מעבר חצייה מסומן על ידי תמרורים מוארים. במעבר זה חצה הנער שי סולימני ז"ל, בן ה-14, עם אופניו, והמערער שלא הבחין בו במועד, פגע בו, וגרם למותו. עובר לתאונה נסע המערער במהירות של כ-115 קמ"ש, והבחין במנוח חוצה את הכביש עם אופניו בעת שהיה במרחק של כ-45 מטרים ממנו. המערער מתגורר בשכונה בה התרחשה התאונה, והיה ער לקיומו של מעבר החצייה להולכי רגל. נוכח ממצאים אלה הרשיע ביהמ"ש את המערער בעבירת הריגה וגזר לו 6 שנים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי, פסילה לנהיגה במשך 12 שנים, ותשלום פיצוי בסכום של 25,000 - לעזבון. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
ב. המחשבה הפלילה לעניין עבירת "הריגה" מחייבת קיומה של מודעות לאפשרות גרימתה של התוצאה הקטלנית. המערער נהג במהירות שמעל 100 קמ"ש, אותה לא האט גם כאשר התקרב למעבר החצייה, דבר שהיה חייב לעשותו הן מכוח ההיגיון והשכל הישר, והן מכוח מצוותן של תקנות התעבורה. כאשר פוגע רכב בהולך רגל במעבר חצייה, והנסיבות מלמדות כי הנהג ידע על קיומו של מעבר החצייה, והאפשרות כי יימצאו עליו הולכי רגל, ניתן לקבוע כי הוכחה מודעותו לתוצאה הקטלנית. זה המצב בענייננו. לפיכך, יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
ג. אשר לערעור על חומרת העונש - העונש שנגזר הולם וראוי נוכח הקטל הנמשך בדרכים, ותרומתו המכרעת של מה שנוהגים לכנות "הגורם האנושי" למצב נורא זה. המקרה שבפנינו הוא דוגמה מובהקת ושיעור מאלף לכך שבמעט תשומת לב והחלטה לנהוג על פי מצוות המחוקק, היתה נמנעת התאונה הקטלנית. מנגד, עניין לנו עם מערער צעיר, נורמטיבי, שמעולם לא התנסה בפלילים, ושהתאונה גרמה לו פגיעה רב-מערכתית ובכללה פגיעה מוחית ואובדן הזיכרון. בנסיבות מיוחדות אלו, ולא משום שהעונש נוטה לחומרה יתרה, הוחלט להקל מעט בתקופת המאסר בה ישא המערער, שתועמד על 5 שנים. יתר רכיביו של גזר הדין יעמדו בעינם.

(בפני השופטים: א. לוי, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עו"ד עמיקם לויתן למערער, עו"ד דגנית כהן-וילאמס למשיבה. 9.3.09).

ע.פ. 7249/08 - מדינת ישראל נגד פלוני

*החמרה בעונש, ברוב דעות, בעבירות של מעשים מגונים בקטינים בני משפחה(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

א. המשיב הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים, על פי הודאתו, בעבירות של מעשים מגונים בקטינים בני משפחה. נטען, כי המשיב ביצע את רוב העבירות בשלוש אחיותיו, קטינות, ילידות השנים 1993 עד 2001, בעשרות הזדמנויות. את חלקן של העבירות ביצע המשיב כאשר היה קטין. לפיכך, הורה ביהמ"ש המחוזי על הכנתו של תסקיר מבחן, ולאחר הגשתו החליט להרשיע את המשיב, ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל ברוב דעות.
ב. השופט לוי: המשיב ביצע את חלקן של העבירות בעת שהיה קטין, ומתסקיר שירות המבחן עולה כי הוא עצמו חווה בילדותו מספר פגיעות מיניות מידי מבוגרים. בדיקות שנערכו למשיב העלו כי הוא מתקשה לשלוט על דחפיו המיניים, ועל כן הומלץ לטפל בו בתרופות להורדת הדחף המיני. העונש שהושת על המשיב אינו נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו, לנזק שגרם ולסכנה הנשקפת ממנו. מעשים מסוג זה הנעשים בקטינים על ידי מי שהיה מודע לסטייתו, חייבים לזכות בתגובה עונשית קשה, הואיל ובצד הטיפול שצריך להינתן לעבריין, ניצבת החובה לגמול ליחיד על מעלליו, ובדרך זו להרתיע גם את הרבים. לפיכך, תועמד תקופת המאסר בפועל בה ישא המשיב על 5 שנים. יתר רכיביו של גזר הדין יעמדו על כנם.
ג. השופט רובינשטיין (דעת מיעוט): נוכח קטינותו של המשיב בעת ביצוע העבירות בשלבים הראשונים, ונוכח התסקירים שהוגשו, אין מקום להתערבות בגזר הדין.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, מלצר. עו"ד ג'ויה שפירא למערערת, עו"ד דוד הלוי למשיב. 12.3.09).

ע.א. 9118/06 - שנרום בע"מ נגד קליל תעשיות בע"מ

*התערבות בפס"ד, כאשר נפלה טעות בולטת בחישוב סכומים ונתונים עובדתיים(מחוזי חיפה - ת.א. 849/01 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).

א. קליל עוסקת בייצור ושיווק פרופילי אלומיניום. שנרום עוסקת במתן שירותי בדיקת נכונות של תשלומי חובה. ביום 1.8.1994 נחתם הסכם בין קליל לבין שנרום, על פיו שנרום תערוך בדיקה לגבי תשלומי החובה שקליל נדרשת לשלם לעיריית קרית מוצקין (להלן: העירייה) במגמה להפחיתם, לבטלם ולהחזיר תשלומי יתר במידה ששולמו. סעיף 7 להסכם קבע את מנגנון תשלום שכר הטרחה. בתביעה שהגישה טענה שנרום כי בדיעבד, ולאחר שהשלימה את התחייבויותיה לפי ההסכם, התברר לה כי הוטעתה ע"י
קליל לגבי נתון עובדתי מסויים ובכך הופחת שכר הטרחה. ביהמ"ש קיבל את הטענה לגבי חיוב בפריט אחד ודחה אותה לגבי פריט אחר. אשר לסעד המגיע לשנרום בגין ההטעיה, קבע ביהמ"ש כי שנרום זכאית לתשלום שהיה מגיע לה לולא ההטעיה. לבסוף, חייב ביהמ"ש את קליל בהוצאות משפט בשיעור של רבע מסכום האגרה וכן בשכר טרחת עורכי דין בסך של 10,000 - בצירוף מע"מ. ערעור קליל נדחה וערעור שנרום נתקבל בחלקו.
ב. ביהמ"ש קבע כי טענותיה של שנרום ביחס לאחד הפרטים בתביעה מהוות הרחבת חזית. בכך אין להתערב. לטענת שנרום, ביהמ"ש קמא שגה בחישוב מסויים בסכומים שעל קליל לשלם. ערכאת הערעור תתערב באופן חישוב הסכומים שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית לעתים רחוקות ורק כאשר נפלה טעות בולטת בדרך החישוב ובנתונים העובדתיים עליהם מתבסס החישוב או כאשר מדובר בטעות קולמוס או טעות חישובית. במקרה דנן אכן נפלה טעות באופן חישוב שכר הטרחה שנפסק לטובתה של שנרום. כן שגה ביהמ"ש כשלא חייב את קליל במע"מ על התשלומים שחוייבה בהם. בשני אלה יש לתקן את פסה"ד. בכל היתר הערעורים נדחו.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, חיות, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד ו. צולמל למערערת, עו"ד מ. שחור למשיבה. 5.3.09).

ע.א. 9187/06 - רפאל מגיד נגד פקיד שומה פתח תקוה

קביעת הכנסה מעיסוק במניות, רכישתן ומכירתן, כ"הכנסה פירותית" ולא כ"הכנסה הונית". עריכת שומת מס בתוך המועד החוקי, אך, כנטען, תוך שיהוי(מחוזי ת"א - עמ"ה 1061/01 - הערעור נדחה).

א. המערער שימש כמנהל מחלקת ההשקעות של חברת הביטוח אררט בין השנים 1994-1992. בתוקף תפקידו, היה המערער אחראי על ניהול השקעותיה של אררט. הסתבר כי המערער ניצל את תפקידו באררט כדי להפיק לעצמו, בחשבונו הפרטי, רווח של למעלה מ-1,800,000 -, לאחר שהשקיע בחשבון סכום התחלתי של כ-50,000 -. בגין פעולות אלה הרשיע בימ"ש השלום בתל-אביב את המערער בביצוע שורה של עבירות. לאחר שנקבע בהכרעת הדין הפלילית כי המערער הרוויח - כתוצאה מפעילותו בניירות ערך בשנת 1993 - סך של 1,800,000 -, הוציא המשיב למערער שומה המגדירה את הכנסתו מהפעילות בניירות ערך כהכנסה החייבת במס. המערער ביקש לקבוע כי הכנסתו האמורה הינה הכנסה "הונית", הכנסה שבאותה תקופה לא הייתה חייבת במס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מדובר בהכנסה פירותית החייבת במס. הערעור נדחה.
ב. נקודת המוצא לגבי ניירות ערך היא כי מדובר בנכס לצרכי השקעה, וההכנסה היא הונית. יחד עם זאת, בנסיבות ענייננו, ניתן להצביע על מאפיינים שיש בהם כדי ללמד כי מדובר בפעילות עסקית-מסחרית. המערער ביצע, במשך 233 ימי מסחר, פעילות נוגדת ב-96 מניות. לא ניתן לקבל את טענתו של המערער כי תדירות פעילותו בניירות ערך בתקופה הרלוונטית אינה עולה כדי פעילות "עסקית". אכן, המערער מימן את פעילותו בניירות ערך באמצעות סכום התחלתי של 50,000 -, ככל הנראה מכספו שלו וללא מימון חיצוני. צורת מימון זו מעידה לכאורה על פעילות "הונית", לצרכי השקעה. יחד עם זאת, לא ניתן לנתק בין אופן המימון לבין מכלול פעולותיו של המערער, קרי, העובדה שהשתמש בכספי אררט לרכישת כמות גדולה של מניות על מנת להעלות את שערן לפני שמכר את המניות בחשבונו הפרטי. גם תקופת ההחזקה הקצרה של המניות, מצביעה על כך כי המערער לא רכש מניות מתוך מטרה להחזיק בהן ותקווה שביום מן הימים יעלה ערכן ואז ימכור אותן ברווח.
ג. טענה נוספת של המערער מתייחסת למועד עריכת השומה והתיישנות. אין חולק כי השומה נערכה לפני תום תקופת ההתיישנות, וכבר מטעם זה יש לדחות את טענת
המערער. אין לשלול את האפשרות כי במקרים מסויימים ייקבע כי שומת המס נערכה תוך שיהוי בפעולת הרשות, אולם אין צורך להיכנס לשאלה זו במקרה דנן, נוכח הנסיבות המיוחדות, שבהן ההליך הפלילי, שבמסגרתו הורשע המערער ואשר על בסיס הקביעות העובדתיות בו הוצאה השומה, הסתיים בהכרעת דין מיום 28.9.2000 ובגזר דין מיום 22.10.2000. נותרו איפוא למשיב כחודשיים על מנת לערוך את השומה, פרק זמן המצדיק את הוצאתה בשלב מאוחר יחסית, אך עדיין בתוך המועד שנקבע לכך בחוק.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עו"ד נ. ליפשיץ למערער, עו"ד ע. לינדר למשיב. 16.3.09).

עע"ם 8412/07 - חברת... אפ.אס.אר. נגד שימי הורן ואח'

עותר פרטי" או "עותר ציבורי" נגד החכרת מקרקעין בפטור מוכרז. פירוש מצמצם למונח "מיזם מלונאי" בתקנות המכרזים(מחוזי י-ם - עת"מ 476/06 - הערעור נדחה).

א. מקרקעין נשוא הערעור ממוקמים בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, במתחם יוקרתי (להלן - המתחם). המערערת הנה חברת בת ישראלית של חברה מטורונטו אשר מנהלת את רשת מלונות הפאר "ארבע עונות". המשיב, (להלן - הורן), הינו הבעלים של מקרקעין אשר גובלים במגרש 26 במתחם. על המתחם חלה תכנית מתאר, הכוללת, בין היתר, את מגרש 26 המיועד לבניה של מלון בגובה מקסימאלי של שבע קומות, ואת מגרש 27 המיועד להקמת מלון סוויטות. בשלב התכנון נמצאת תכנית המתייחסת באופן נקודתי למגרשים 25 ו-26 ולפיה מיועדים מגרשים אלה לשם בנייתו של מלון אשר יכלול, בנוסף לחדרי אירוח, גם דירות מגורים. ביום 17.2.1997 פנו נציגי המערערת למינהל בבקשה להחכיר את המגרשים 26 ו-27 בשטח המתחם ל"ארבע העונות" בפטור ממכרז בהתאם לתקנה 25(13) לתקנות חובת המכרזים, על מנת לבנות עליהם בית מלון ומלון סוויטות (להלן - הפרוייקט). ביום 23.6.1997 החליטה הוועדה המשותפת למינהל ולמשרד התיירות להמליץ לשרי האוצר והתיירות להיעתר לבקשת "ארבע עונות". לאחר קבלתה של ההחלטה הנ"ל, פנתה המערערת למינהל וביקשה כי יאשר לה להקים בנוסף למלון גם יחידות דיור למגורים, וקיבלה לשם כך את אישור ועדת הפטור. כנגד החלטת ועדת הפטור, עתר הורן לביהמ"ש המחוזי בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, כאשר בפיו שתי טענות מרכזיות: האחת, כי הואיל והמערערת מתכננת לבנות בנוסף למלון גם יחידות דיור למגורים, לא נכנס הפרוייקט לגדרה של התיבה "מיזם מלונאי" כנדרש לפי תקנה 25(13) לתקנות המכרזים, ועל כן, אין לאפשר לה לחכור את מגרש 26 בפטור ממכרז; השנייה, כי האישור להחכרת מגרש 26 בפטור ממכרז ניתן על מנת להקים מלון מבלי שיכלול יחידות דיור למגורים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי להורן עומדת הזכות לעתור כעותר פרטי, הואיל והוא הבעלים של מגרשים הסמוכים למגרש 26 במתחם, וכן גם כעותר ציבורי. לגופו של עניין, קבע ביהמ"ש כי המינהל לא היה מוסמך לקבוע כי במסגרת החכרת מגרש 26 בפטור ממכרז לתכלית של הקמת "מיזם מלונאי", תוכל המערערת להקים במגרש זה גם יחידות דיור למגורים. הערעור נדחה.
ב. צדק בימ"ש קמא באשר לזכות העמידה של הורן בעתירה המינהלית כעותר ציבורי. כיוון שכך אין צורך להידרש לשאלת מעמדו כעותר פרטי. למעלה מן הנדרש יש לציין כי הואיל והורן הינו הבעלים של מגרשים אשר סמוכים למגרש 26, יתכן כי הוא אכן היה מעוניין לנסות ולהתמודד במכרז פומבי על רכישתו, על מנת לקדם יוזמות כלכליות משל עצמו, ולפיכך, יתכן כי עומדת לו בנוסף הזכות לעתור גם כעותר פרטי.
ג. יש לפרש באופן מצמצם את המונח "מיזם מלונאי" בתקנה 25(13) לתקנות המכרזים, כך שהוא יחול על יוזמות של בניית מלונות לאירוח ארעי בלבד. לפיכך, מונח זה
אינו סובל פרשנות לפיה יש להתיר את בנייתן של יחידות דיור למגורים ארוכי טווח בקומות העליונות של המלון.
ד. באשר לטענתה של המערערת לפיה ניתנה לה הבטחה שלטונית כי מגרש 26 יוקצה לה בפטור ממכרז לשם בנייתו של מלון, בו תשולבנה גם יחידות דיור למגורים - משנקבע כי דינן של ההחלטות נשוא הערעור להתבטל מפאת הפגם של אי חוקיות, הרי גם "ההבטחה השלטונית" נגועה בפגם של אי חוקיות, ומשכך דינה להתבטל.

(בפני השופטים: א. לוי, נאור, דנציגר. החלטה - השופט דנציגר. עוה"ד ד. שמרון, י. הירש וצ. אגמון למערערת, עו"ד א. ויתקון למשיב, עוה"ד ג. שרמן וא. ליכט למשיבים האחרים. 4.3.09).

ע.פ. 250/08 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה

*החלטה על הסגרה למדינת אוקראינה של נאשם ברצח באותה מדינה, תוך התניית תנאים מסויימים בדאגה לשלום הנאשם(מחוזי י-ם - ב"ש 9231/07 - הערעור נדחה).

א. המערער עלה ארצה מאוקראינה בשנת 1999. ביום 16.10.02 הגישה אוקראינה בקשה להסגירו לידיה, בנימוק שביום 12.11.97 ירה המערער בשוטר ורצחו. ביום 27.2.07 עתר המשיב לביהמ"ש קמא בבקשה להכריז על המערער כבר-הסגרה, וביהמ"ש קיבל את הבקשה. באשר לטענות המערער, כי ההסגרה תפגע בתקנת הציבור, הואיל ובאוקראינה מופעלים לחץ ואיומים כלפי עדים ואין עומדת לנאשמים חזקת חפות וכדומה - נאמר, כי על שאלות אלה נותנת מדינת ישראל דעתה בבואה לכרות הסכמי הסגרה ומשנכרת הסכם הסגרה עם מדינה פלונית - מניח ביהמ"ש כי אין מניעה כללית להסגיר אליה נאשמים. לגופן של הוראות חוק ההסגרה, נקבע, כי המערער הוא בגדר "נאשם" לעניין דרישת סעיף 2א(א)(2) לחוק, אף שטרם הוגש נגדו כתב אישום, כי קיימות ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד את המערער לדין בישראל, ונדחתה בקשת המערער להביא עדים מטעמו, הן לעניין טיבה של מערכת המשפט האוקראינית והן לגוף התיק. לבסוף נדחתה טענת שיהוי. הערעור נדחה.
ב. באשר לטענת המערער הנוגעת לסעיף 2ב לחוק - טענה המבוססת על סייג "תקנת הציבור" - סעיף זה קובע סייגים, השוללים הסגרה אף אם מתקיימים תנאיו ה"חיוביים" של החוק. הסייג הרלבנטי לענייננו הוא הקבוע בסעיף 2ב(א)(8) לאמור: "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה:... (8) היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". בגדרים אלה טוען המערער, לפגמים במערכות המשטרתית והמשפטית באוקראינה. טענות המערער לא הופרחו בחלל ביהמ"ש בהיעדר כל ביסוס שהוא, אלא נתמכו - במידה מסויימת - במסמכים שיצאו תחת ידי ארגונים בינלאומיים. מצטרפת לכך העובדה שאין בידי מדינת ישראל נסיון עבר בהסגרה לאוקראינה, אשר יכול היה למתן את החששות האמורים. מתחייב איפוא שיקול דעת מדוקדק לצורך היעתרות לבקשת ההסגרה.
ג. בסופו של יום שיקולי תקנת הציבור אינם מכתיבים הימנעות מהסגרה. מטה את הכף האפשרות להתנות את הסגרת המערער בתנאים. המשיב נתן הסכמתו להתניית ההסגרה בשני תנאים: האחד, הסדרים לביקורים קונסולריים תכופים יחסית, ובמידת הצורך ביקור של רב מרבני העיר, כאילו היה המערער אזרח ישראל בלבד; השני, השבת המערער לריצוי עונשו בישראל, אם יגיש בקשה מתאימה. כמו כן, באיגרת ממשלת אוקראינה לפרקליטות הובטח, כי למערער יהא ייצוג משפטי, וכי לא יעונה ולא יופלה לרעה. בהצבת התנאים הנזכרים להסגרה, יושג איזון ראוי בין הדאגה לשלומו של המערער, על משמעותה בגדרי תקנת הציבור, לבין המטרות החיוניות הגלומות במוסד ההסגרה.
ד. המערער טען לשיהוי בהגשת הבקשה. אמנם נקפו כחמש שנים ממועד ביצוע העבירה הנטענת עד להגשת בקשת ההסגרה. אך שיהוי בהליכי הסגרה יצדיק את סיכולם רק "בנסיבות שבהן תהא הסגרתו של פלוני - אך בשל השיהוי שהיה כרוך בהגשתה של בקשת ההסגרה - בגדר מעשה בלתי צודק בעליל, או, במקום שבו תעלה הסגרתו לכדי מעשה התעמרות קשה". המקרה דנא לא הגיע לדרגתם של אלה.

(בפני השופטים: א. לוי, רובינשטיין, דנציגר. החלטה - השופט רובינשטיין. עוה"ד ודים שוב ודוד הלוי למערער, עוה"ד ג'ני קרמנייב וטל ורנר-קלינג למשיב. 12.3.09).

רע"א 6733/08 - יוסף קנדרו ואח' נגד ד"ר רפאל נגלר

*דחיית בקשה לביטול פסק בורר שהוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק(הבקשה נדחתה).

א. המבקש, קבלן לעבודות בנייה ושיפוצים, והמשיב התקשרו בהסכם, לפיו המבקש יבצע בביתו של המשיב עבודות שיפוץ ובניה (להלן - העבודות). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת כספית, והמבקש הגיש לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיב. ביהמ"ש הפנה את הצדדים להליך גישור בפני עורך דין. בהמשך חתמו הצדדים על הסכם בוררות, אשר הסמיך את המגשר לדון כבורר במחלוקות שנתגלעו ביניהם. בפסק דינו חייב הבורר את המשיב לשלם למבקש 40,000 ש"ח. המבקש פנה לבורר ב"בקשה למתן החלטה בעניין שהושמט מפסק הבוררות" (להלן - עניין ההשמטה), במסגרתה טען כי הבורר השמיט מפסק הבוררות את התייחסותו למחלוקת המרכזית שנפלה בין הצדדים - התמורה שמגיעה למבקש בגין העבודות שבוצעו על פי ההסכם. הבורר דחה את הבקשה וקבע כי לא היתה השמטה מכל סוג שהוא. בהמשך הגיש המבקש לבורר "בקשה להגשת ראיות חדשות", והבורר נעתר לבקשה. המשיב סירב להמשיך בהליכים לפני הבורר, בנימוק כי הליך הבוררות הסתיים עם מתן פסק הבוררות. בימ"ש השלום דחה בקשה להורות לבורר להמשיך בבוררות, בציינו שהליכי הבוררות הסתיימו עם מתן פסק הבוררות. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה ובקשתם נדחתה. או אז הגישו המבקשים מצדם בקשה לביטול פסק בורר ובקשתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. נסיבות המקרה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, אך יש לדחות את הבקשה גם לגופו של עניין, שכן בקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר, מעבר לתקופת 45 הימים הקבועים בסעיף 27(א) חוק הבוררות. סעיף 27(ב) לחוק הבוררות קובע כי מקום שהיתה פנייה לבורר לפי סעיף 22 לחוק, תתחיל התקופה של 45 הימים החל מהיום שהבורר החליט או היה צריך להחליט בפנייה. בענייננו, הוגשה, כאמור, לבורר הבקשה בעניין ההשמטה בפסק הבוררות. בקשה זו ע"י הבורר. הבקשה בעניין ההשמטה, אינה "פניה לבורר לפי סעיף 22 לחוק הבוררות", כנדרש בסעיף 27(ב). עיקר התיקונים וההשלמות המותרים לבורר על פי סעיף 22(א)(1) האמור, הינם בעלי אופי פרוצדוראלי, טכני ואריתמטי. הבקשה בעניין ההשמטה לא היתה בעלת אופי טכני או אריתמטי, אלא בקשה מהותית במסגרתה פנו המבקשים לבורר על מנת שזה יתקן את פסק הבוררות, והועלו בה טענות בעלות "אופי ערעורי". כאשר מדובר בשינוי מהותי, כזה שנתבקש על ידי המבקשים, הבורר אינו מוסמך לדון בנושא. כן, בקשת המבקשים בעניין ההשמטה אינה יכולה לחסות תחת הכותרת "פניה לפי סעיף 22", ולכן לא היה בה או בהחלטת הבורר בעקבותיה כדי לעצור את מניין 45 הימים, שהחל ביום מתן פסק הבוררות.
ג. יתירה מכך, אף אם הבקשה בעניין ההשמטה קטעה את מניין 45 הימים, הרי שגם במקרה כאמור הוגשה בקשת הביטול שלא במועדה, הואיל וחלפו חודשים רבים מאז ניתנה החלטת הבורר בעניין ההשמטה ועד להגשתה של בקשת הביטול. בקשתם של המבקשים
להצגת ראיות חדשות בפני הבורר, גם היא אינה מעוגנת בסמכויותיו של הבורר לפי סעיף 22 הנ"ל, שכן בקשה שכזאת משיגה על סופיות פסק הבוררות, ומזמינה את הבורר לערוך בו שינויים מהותיים ועקרוניים.

(בפני: השופט דנציגר. 2.3.09).

בש"פ 902/09 - יואב לוי נגד מדינת ישראל

*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירה של פריצה לדירת בת זוג לשעבר והשחתת רכוש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר פרץ לדירת המתלוננת, חברתו לשעבר שנפרדה ממנו, וגרם הרס ונזק רב לרכוש. בימ"ש השלום קבע כי קיימת עילת מעצר בגין מסוכנות, ובדונו בחלופת מעצר ציין כי שחרור העורר לחלופה בפיקוח עיקרי של חברו של העורר שגר עמו, ובסיוע מי שחונך אותו מטעם המשפחה, איננה מספקת. לפיכך הורה על מעצרו עד תום ההליכים. כשלושה שבועות לאחר מכן דן ביהמ"ש בבקשה לעיון חוזר, והפעם קיבל את הבקשה, והורה על שחרור העורר בחלופת מעצר בית מלאה בפיקוח ואיזוק אלקטרוני. בערר לביהמ"ש המחוזי נקבע כי נשקפת מהעורר מסוכנות בולטת, וכי השילוב בין מחלת הנפש ממנה סובל העורר, לבין עברו הפלילי ואופי התנהגותו בארוע הנדון, שוללים את האמון הנדרש כלפיו לצורך שחרורו בחלופה. על כן הורה ביהמ"ש לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
מכלול הנסיבות, ובכלל זה טיבן של העבירות, והעובדה כי לעורר אין הרשעות קודמות אף שיש לו רישום פלילי ללא הרשעות, מצדיק בחינת אפשרות לשחררו בחלופת מעצר. הקושי המרכזי בהקשר זה נעוץ במסוכנותו של העורר מבחינת מצבו הנפשי הקשה, והחשש שמא מצב זה עלול להביאו למעשי עבירה נוספים, פרי אובדן שליטה והעדר מעצורים. בתסקיר שהוגש בערר זה המליץ שירות המבחן על שחרור העורר למעצר בית בביתו. נראה כי באיזון כולל ניתן לשחרר את העורר בחלופת מעצר תוך נקיטת אמצעים לפיקוח עליו ולהחלת מעקב טיפולי-נפשי.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד ליאור בר זהר לעורר, עו"ד אביה גליקסברג למשיבה. 1.3.09).

בש"פ 1106/09 - מדינת ישראל נגד ויקטור פלד

*הארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה והונאה בתרגיל "עוקץ" (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב ושלושה נאשמים אחרים הואשמו בשורה של עבירות מרמה והונאה. לפי הנטען נטל המשיב חלק בתרמיות "עוקץ" שבוצעו באמצעות חברה, כאשר יצרו מצגי שווא וביצעו עסקאות שונות, בהן השיגו במרמה מבלי שהיה בכוונתם לעמוד בהתחייבויות שהחברה נטלה על עצמה. בדרך זו השיגו הארבעה במרמה סחורות ושירותים בסכום כולל של כ-1,750 מליון ש"ח. עם הגשת כתב האישום קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש מקום לשחרור המשיב לחלופת מעצר. ביהמ"ש העליון קיבל את ערר המדינה בציינו כי המשיב מהווה סכנה של ממש לציבור. בתום 9 חדשים למעצר מבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים. הבקשה נתקבלה.
אמנם העבירות המיוחסות למשיב הינן עבירות רכוש, אשר מטבען אינן מחייבות את מעצרו של החשוד מאחורי סורג ובריח. אולם, במקרהו של המשיב, נסיבות ביצוע העבירות - באופן שיטתי ומתוחכם, בצורה מתמשכת ועקבית, במספר רב ביותר של מקרים, כמו גם עברו הפלילי בעבירות דומות, יש בהן כדי להקים חשש כבד שמא בהיעדר חלופה רצינית ואמינה ביותר, ישוב המשיב ויבצע עבירות נוספות. יש לציין כי כיום קבוע מספר רב של דיונים לשמיעת משפטו של המשיב, כך שניתן לצפות שהדיון
בעניינו יסתיים במהרה המדינה אינה מתנגדת לשחרור המשיב לחלופת מעצר, אם תמצא חלופה אפקטיבית, שיהיה בה כדי לאיין את מסוכנותו. כזו לא נמצאה.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד מלי אומיד למבקשת, עו"ד תמי אולמן למשיב. 1.3.09).

רע"פ 10170/08 - עומר עיסא נגד מדינת ישראל

*דחיית בקשה לרשות ערעור, בטענה שהערעור בביהמ"ש המחוזי הוכרע ב"חוות דעת" העוזר המשפטי של אב ביה"ד בטרם שמיעת הערעור (הבקשה נדחתה).

בין השנים 2004-2001 קיבל המבקש 57 חשבוניות מס או מסמכים הנחזים כחשבוניות מס על שם עסקים שונים, מבלי שהתבצעו העסקאות המפורטות בהן, בסכום כולל של כ-21,430 מליון ש"ח, כאשר המס הנובע מהן הינו בסך של כ-3,220 מליון ש"ח. המבקש ניכה את מס התשומות בדיווחיו התקופתיים לשלטונות המס. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש וגזר לו 4 שנים מאסר בפועל וקנס כספי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור על עונש המאסר. לטענת המבקש, הליך הערעור בפני ביהמ"ש המחוזי היה פגום מעיקרו, בשל קיומה של חוות דעת העוזר המשפטי של אב בית הדין בתיק, בטרם שמיעת הערעור. לפי הטענה, עניינו של המבקש הוכרע על פי חוות הדעת האמורה, ובכך נגרם לו עיוות דין. לגופו של ענין, טוען המבקש כי העונש חורג מרמת הענישה המקובלת בפסיקה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במסגרת שגרת עבודתו של העוזר המשפטי, כותב הוא חוות דעת בתיקים הבאים לפתחו של השופט. את ההחלטה הסופית בתיק מקבל השופט, וחזקה עליו כי בוחן הוא את הדברים באופן מקצועי ועצמאי, תוך פתיחות מחשבתית, לפני קיום הדיון, במהלכו ולאחריו. באשר לחומרת העונש - לעבירות אותן ביצע המבקש נודעת חומרה יתרה, באשר הן קלות לביצוע וקשות לחשיפה. יש צורך להחמיר בענישה בגין עבירות מס, נוכח שכיחותן, היקפן ופגיעתן בחיי הכלכלה התקינים ובאזרחים שומרי חוק.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד שמעון טננבלט למבקש, עו"ד יהודה ליבליין למשיבה. 2.3.09).

ע.א. 5297/08 - בן ציון גשורי ואח' נגד חברת גרין נצר נכסים...) בע"מ

*דחיית בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד של סילוק יד משטח מקרקעין והריסת מבנה שהוקם עליו (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד עד לערעור - הבקשה נדחתה).

המשיבה הגישה נגד המבקשים תביעה בה עתרה להורות על סילוק ידם משטח השייך לה, ועל הריסתם של חומה ומבנה שהוקמו עליו, וכן לפיצוי כספי. ביהמ"ש המחוזי בת"א קיבל את התביעה בחלקה, בקבעו כי המבקשים פלשו שלא כדין למגרשה של המשיבה, וכי עליהם לסלק ידם משטח זה. המבקשים הגישו ערעור ויחד עם הערעור הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. הבקשה נדחתה.
המבקשים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להראות כי עניינם נכנס לגדרי אותם מקרים חריגים, המצדיקים את עיכוב ביצוע פסק הדין. היינו, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, הרי שעיקר השגותיהם של המבקשים נגד פסק הדין נוגע לתקיפת קביעתו העובדתית של ביהמ"ש המחוזי לפיה השטח עליו נבנו המבנה והגדר הינו שטחה של המשיבה. לא ניתן לומר כי סיכויי הערעור הינם רבים. גם אם הריסת המבנה והגדר יגרמו למבקשים נזקים בלתי הפיכים, הרי שבנייתם של אלו מלכתחילה נעשתה שלא כדין, כך שאין להם להלין אלא על עצמם. לכך יש להוסיף כי המבקשים אף התעלמו מהוראת פסק הדין לפיה עליהם לסלק ידם משטחה של המשיבה, ורק לאחר יותר מחצי שנה ממתן פסק הדין טרחו לבקש את עיכובו.

(בפני: השופט ג'ובראן. עו"ד יהונתן קם למבקשים, עו"ד אירינה זלצר למשיבה. 2.3.09).

בש"א 10732/08 - עיריית הוד השרון נגד מרנטיקס בע"מ ואח'

*קבלת בקשה לאיחוד דיון של שתי תביעות בין אותם צדדים, למרות שכל אחת מהן מבוססת על עילה אחרת ואין זהות מוחלטת בין השאלות המתעוררות בשתי התביעות (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נתקבלה).

בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב מתבררת תביעה נזיקית בסך של 10 מיליון -, שהגישה משיבה 1 נגד המבקשת ובבסיסה עומדת הטענה באשר למצג שווא שהציגה לה המבקשת, לפיו זכאית חברת סתיו מערכות חשמל לקבל מהמבקשת סכום של 9.1 מיליון ש"ח. מצג שווא זה הביא, כך נטען, את המשיבה 1 להתמזג עם סתיו, אולם בסופו של דבר דרישת החברה הממוזגת (היא המשיבה 2) לקבל את סכום החוב האמור נדחתה. המשיבה 2, שנמצאת כיום בהליכי פירוק, הגישה נגד המבקשת תביעה לביהמ"ש המחוזי במחוז המרכז. תביעה זו, שאף היא בסך של 10 מיליון -, הוגשה באמצעות המפרק של המשיבה 2, והיא מתייחסת לחוב הנזכר של המבקשת לסתיו, שהמשיבה 2 באה בנעליה לאחר המיזוג. לטענת המבקשת, יש לאחד את הדיון בשתי התביעות, שכן שתיהן מתייחסות לקשר העסקי שהתקיים בין המבקשת למשיבות 1-2 והן מעוררות שאלות משפטיות ועובדתיות זהות. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי למעשה ישנה זהות בין המשיבה 1 למשיבה 2, שכן המשיבה 1 היא חברת הבת של המשיבה 2, המחזיקה ב-%100 ממניות המשיבה 1, ואף קיימת זהות במנהלי שתי החברות. הבקשה לאיחוד הדיון נתקבלה.
אכן, כל אחת מהתביעות מבוססת על עילת תביעה אחרת ואין זהות מוחלטת בין השאלות המתעוררות בשתי התביעות. אולם, זהות שכזו אינה נדרשת לשם איחוד הדיון בהתאם לתקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, ודי לשם כך קיומה של השקה עניינית בין התביעות שאיחוד הדיון בהן מבוקש. במקרה דנן המבקשת והמשיבות 1-2 הן צדדים לשתי התביעות, ובשתי התביעות מתעוררות שאלות משפטיות ועובדתיות הנוגעות למערכת היחסים העסקית שבין המבקשת לבין המשיבות 1-2. בנסיבות אלה איחוד הדיון בשתי התביעות יביא לייעול ההליכים ולחסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים. נוכח העובדה שהתביעה המתבררת בביהמ"ש בתל-אביב מצויה בשלב דיוני מתקדם יותר מהתביעה שהוגשה לביהמ"ש במחוז המרכז, הדיון המאוחד בשתי התביעות יתקיים בפני ביהמ"ש בתל-אביב.

(בפני: הנשיאה בייניש. עוה"ד דוד בסון וכפיר גבע למבקשת, עוה"ד עודד שטייף, ישראל בכר ואשר קניגסברג למשיבות. 1.3.09).

רע"א 19/09 - senilriA airebiS נגד עזבון אלכסנדר גריגורייביך ז"ל ו-20 אח'

*על החלטת רשם ביהמ"ש לדחות בקשה לדחיית תביעה על הסף, יש לערער לביהמ"ש בו מכהן הרשם, ולא להגיש בקשה לרשות ערעור לערכאת הערעור (הבקשה נמחקה).

לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב הוגשה תביעת המשיבים נגד המבקשת, לפיצויים לבני משפחה של נוסעים שנהרגו בהתרסקות מטוס של המבקשת. המבקשת עתרה לדחייתה של התובענה על הסף מחמת התיישנות. הבקשה נדחתה על ידי השופט-הרשם אורנשטיין. המבקשת השיגה על ההחלטה בבקשת רשות ערעור. הבקשה נמחקה.
השופט אורנשטיין מכהן כרשם ביהמ"ש המחוזי. בעת מתן ההחלטה הוא כיהן גם כשופט בפועל של ביהמ"ש המחוזי. במצב דברים זה רשאי הוא לבחור לדון בעניין כשופט בפועל של ביהמ"ש המחוזי או כרשם של ביהמ"ש המחוזי, אם העניין הספציפי המונח בפניו נתון לסמכותו של רשם. הן בכותרת של כל אחד מעמודי ההחלטה והן בסיומה מצויין במפורש כי מדובר בהחלטה הניתנת על ידו כרשם. השאלה הבאה היא אם מוסמך היה הרשם לדון בבקשה לדחייתה על הסף של התובענה מחמת התיישנות. התשובה לכך הינה חיובית. לשאלה באיזה כובע פעל הרשם-השופט במתן ההחלטה ישנה חשיבות לעניין תקיפתה הערעורית של ההחלטה. כאשר ניתנת החלטה שאינה פס"ד על ידי רשם, ניתן להשיג עליה על דרך ערעור בזכות לביהמ"ש בו מכהן הרשם. לעומת זאת, ההשגה על
החלטתו של שופט (בין שופט במינוי קבע ובין שופט בפועל) תעשה באמצעות בקשת רשות ערעור בפני ערכאת הערעור. ההחלטה בה עסקינן במקרה זה היתה לדחות בקשה לסילוק על הסף. אין מדובר בפס"ד אלא ב"החלטה אחרת". במקרה דנא הדרך הנכונה היתה הגשתו של ערעור בזכות לביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט גרוניס. עוה"ד י. וינדר ומ. בן סירה למבקשת, עו"ד מלמד למשיבים. 2.3.09).

עע"מ 5159/08 - מיציוסי הסעות בע"מ נגד אור הסעות ג.ד. ואח'

*ביטול מכרז (מחוזי י-ם - עע"מ 8259/08 - הערעור נדחה).

המשיבה 3 (להלן: רשות השידור), פרסמה מכרז למתן שירותי הסעה באוטובוסים זעירים. במסגרת המכרז נדרשו המשתתפים להציע מחיר לפי שלוש שיטות: לפי שעות עבודה; לפי יעדים; ולפי רכב צמוד ליום עבודה. ועדת המכרזים החליטה לפסול את הצעת המשיבה. צויין כי הצעתה ביחס לשיטה השלישית, אינה סבירה, וכי לא תוכל לעמוד בה. המשיבה הבהירה לרשות השידור כי: "בטעות סברנו כי התמחור המתבקש הינו לחיוב לפי שעות..." והציעה עתה מחירים חדשים. ועדת המכרזים החליטה לפסול את ההצעה, בשל הפגיעה בשוויון, נוכח תיקון הצעת המחיר המקורית. המשיבה עתרה לביהמ"ש לעניינים מינהליים, נגד פסילת הצעתה, ולחילופין ביקשה סעד של ביטול המכרז. באשר לסעד החלופי טענה המשיבה כי המציעות האחרות לא עמדו בתנאי מכרז אחרים. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה נגד פסילת הצעת המשיבה, משזו "התעלמה מדרישות המכרז ושינתה את תנאיו". מאידך קיבל את העתירה לביטול המכרז. הערעור נדחה.

(בפני השופטים: ארבל, רובינשטיין, מלצר. החלטה - השופט רובינשטיין. עו"ד ס. מארון למערערת, עו"ד ח. אלבז למשיבה, עו"ד א. לוי לרשות השידור. 4.3.09).

ע.פ. 1803/08 - דוד שמיר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש שנגזר על קצין צה"ל במערך הרפואה שהציע לגורמים עויינים לסייע להם עבור תמורה כספית (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הוא פסיכיאטר ורב סרן במילואים במערך הרפואה של צה"ל. במהלך שירותו במילואים נחשף המערער לחומר מסווג הכולל, בין היתר, תכניות חירום של חיל הרפואה, למקרה מלחמה. הוא החזיק ברכבו ובביתו מסמכים צבאיים שהכילו מידע ביחס לחלק מן הנושאים האמורים. החל בחודש אפריל 2007, פנה המערער מספר פעמים לגורמים עויינים בהצעה לסייע להם, עבור תמורה כספית, תוך שימוש במידע שברשותו. ביהמ"ש מצא כי המקרה הוא חריג בחומרתו, בשים לב לכך שמדובר באזרח ישראלי מן השורה, בעל מעמד, ומי ששימש כקצין מילואים. ביהמ"ש הוסיף וציין כי המערער החליט בקור רוח ובנחרצות בלתי מתפשרת לנסות ולעשות רווחים כספיים, על ידי העברת מידע וחומרים מסווגים בהם החזיק, לידיהם של הנמנים על המרים באוייבי המדינה, למען ישתמשו בהם כנגדה. בהתחשב בכל אלה גזר על המערער, עונש של חמש שנים מאסר בפועל, ומאסר של שנתיים על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
מעשיו של המערער מחייבים ענישה קשה, בראש ובראשונה משיקולי הרתעה. העובדה שבפועל לא נגרם נזק למדינה, אינה צריכה להוות שיקול לקולא. הסיבה היחידה לכך שלא נגרם לבסוף נזק היא ששירותי הביטחון, הצליחו להניח את ידם על המערער מבעוד מועד. נתון זה אין לזקוף לזכותו של המערער.

(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, מלצר. החלטה - השופט מלצר. עו"ד אמנון שאלתיאל למערער, עו"ד יעל שרף למשיבה. 9.3.09).

בש"פ 738/09 - מדינת ישראל נגד גיא וייסמן

*הארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים בעבירות מרמה; הלבנת הון וכיו"ב (בקשה להארכת מעצר חמישית מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נתקבלה).

המשיב הואשם בשורה ארוכה של עבירות שעיקרן גניבת כ-123 מליון ש"ח מכספי חב' הראל בית השקעות, וכן בשורה של פעולות שתכליתן להסתיר ולהסוות את מעשיו, ובכלל זה על דרך של רישומים כוזבים במסמכי תאגיד, עבירות הלבנת הון, ועוד. בתיק זה התקיימו עד כה 53 ישיבות הוכחות, בהן נשמעו עדויות של כ-29 מתוך 86 עדי תביעה. 27 ישיבות בוטלו בשל סיבות הקשורות במשיב ובא כוחו. התיק קבוע לשמיעת ראיות ברצף יומיים בשבוע. עד לסיומו נותר לשמוע עדויות של עדים רבים. התנהלותה הבלתי שגרתית של ההגנה, גורמת לסירבול ולהארכה ניכרת ביותר של הזמן השיפוטי המוקדש להליך זה, ואשר יתחייב עוד בהמשך. הבקשה נתקבלה.
על חומרתן המופלגת של העבירות המיוחסות למשיב, והמסוכנות הנובעת מהן אין צורך להכביר מילים. גם החשש לשיבוש מהלכי המשפט על ידי המשיב עדיין בעיצומו, וכן החשש להימלטותו מן הדין עומד בעינו כמקודם, בין היתר לנוכח העובדה כי מרבית הכספים הגנובים לא אותרו, ועשויים להימצא אי שם בחו"ל ולהקל על מעברו של המשיב לארץ אחרת. העונש לו צפוי המשיב אם יורשע, הוא כבד, ועשוי אף הוא להוות תמריץ לבריחתו. ביהמ"ש המחוזי עושה מעל ומעבר למצופה לצורך קידום הדיון וסיומו של ההליך ביעילות ובמהירות ככל הניתן. אלא שמאמציו והשקעתו הרבה של ביהמ"ש המחוזי סוכלו עד כה על ידי המשיב ובא כוחו. אם לא תשנה ההגנה מן הקצה אל הקצה את תפיסתה באשר למקומה ולתפקידה בהליך זה, התוצאה המסתברת היא כי לא יהיה מנוס מהארכה חוזרת ונשנית של מעצר המשיב.

(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עוה"ד אסתי שלאיין ויפעת דור למבקשת, עו"ד ילון הכט למשיב. 1.3.09).

בר"ם 1691/09 - סיעת "עפולה עירי" ואח' נגד מנהל הבחירות למועצת עיריית עפולה ואח'

*פסילת פסקי הצבעה של חיילים לעירית עפולה כאשר על הפתקים לא הופיעה אות הרשומה אלא כינויה (הבקשה נדחתה).

לאחר מספר הליכים, התקבלה ביום 19.1.2009 החלטת ועדת הבחירות של העיר עפולה בדבר תוצאות הבחירות למועצת העירייה שנערכו ביום 11.11.2008. לפי ההחלטה, לסיעת "עפולה עירי" אין מנדט במועצת העירייה. החלטה זו התקבלה לאחר שבספירת הקולות נפסלו שישה פתקי הצבעה של חיילים, בנימוק שעל הפתקים לא הופיעה אות הרשימה אלא כינויה בלבד. המבקשים ערערו לביהמ"ש לעניינים מינהליים בנצרת על פסילת הקולות ועל החלטת ועדת הבחירות. ביהמ"ש דחה את ערעורם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
סעיף 61(ג) לחוק הבחירות קובע: "במקום פתק מודפס... יכול בוחר להשתמש להצבעה גם בפתק ריק... שעליו מסומנים בכתב ידו של אותו בוחר אות הרשימה או האות עם הכינוי, ותו לא...", וסעיף 63 לחוק הבחירות קובע: "אלה יהיו קולות פסולים - ... (10) פתק שאין עליו אות או אותיות של רשימת מועמדים שאושרה; (11) פתק ועליו רק כינוי הרשימה ואין עליו אות...". מכאן כי לפי חוק הבחירות, אותיות הרשימה הן מרכיב הכרחי לכשרותו של פתק ההצבעה. פתק שלא מופיעה עליו אות הרשימה הינו פתק פסול, גם כאשר כינוי הרשימה מופיע עליו.