רע"א 7909/05 + 7852/05 - חברת פרטנר... ואח' נגד משרד התקשורת ואח'
*הסמכות לדון בפרשנות תקנות האגרות בהקצאת תדרים ע"י משרד התקשורת(מחזי ת"א - ע.א. 4033/04 - הערעור נתקבל).
א. המבקשות זכו בשנת 2001 במכרז של המשיב והוקצו להן תדרי "הדור השני", ותדרי "הדור השלישי" בסלולר. הקצאת התדרים מחייבת את המבקשות לשלם אגרת תדרים שנתית. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לשיטת חישוב אגרה זו. גובה התשלום נקבע על ידי המשיב על פי הפירוש המקובל עליו. המבקשות הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענות בדרך של המרצות פתיחה, בהן נתבקש סעד הצהרתי בדבר פרשנותן הנכונה של תקנות האגרות. המשיב סבר שדרישת התשלום היא פעולה של רשות שלטונית הכרוכה בהפעלת שקול דעת שלטוני, ומשכך הסמכות לדון במחלוקת נתונה לבג"צ, וביקש לסלק את התובענות על הסף. רשם ביהמ"ש המחוזי קיבל טענה זו והורה להעביר את הנושא לבג"צ. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורי המבקשות על החלטת הרשם. הערעור נתקבל אם כי לגופו של ענין הוחלט כי בג"צ ידון בנושא.
ב. לביהמ"ש המחוזי סמכות לדון בנושא. אך אף כי אין הדבר מתחייב מן הדין - הרי בנסיבות המיוחדות שלפנינו ומשיקולים מעשיים, עניינם של הצדדים ימשיך להתברר בפני בג"צ. שאלת הסמכות נדונה בגלגול שלישי. הסכסוך גופו טרם הובא לבירור ענייני, ואנו עודנו מצויים ב"סוגיות של פרוזדור בדרך לטרקלין". בהתחשב בכך שהמרצות הפתיחה כבר הועברו לבג"צ כאמור, ובכך שמדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי, הדיון בעתירות ייקבע בהקדם, על מנת שטענותיהן של המבקשות יתבררו לגופן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, ברלינר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עוה"ד אמיר ונג וירון רייטר למבקשות, עוה"ד יעל מימון ומירב שיבק למשיבה. 17.3.09).
ע.א. 9645/06 - קדמת דקל בע"מ נגד יצחק עמר ואח'
*משבוטל חוזה בשל פגם בכריתתו לא ניתן לתבוע פיצויים לפי החוזה. *חיוב עורכי דין שהתרשלו בתפקידם בעריכת הסכם, בהוצאות משפט לצד הזוכה במשפט בין הצדדים להסכם(מחוזי ת"א - ת.א. 2526/00 - הערעור נדחה בעיקרו).
א. בין המערערת למשיב נערכה עיסקה בה רכשה המערערת מהמשיב זכויות חכירה במקרקעין המנוהלים על ידי המינהל. המערערת טענה כי העיסקה נעשתה על בסיס מצג כוזב של המשיב כאילו יש בידיו זכויות במקרקעין אותן הוא יכול להעביר למערערת. לפיכך תבעה המערערת השבת התמורה ששילמה ופיצויים. ביהמ"ש קמא קבע כי למערערת זכות לבטל את החוזה מחמת הטעייה, וכי היא זכאית להשבה של כל הכספים ששילמה למשיב. מאידך, דחה את התביעה לפיצויים מוסכמים על פי החוזה, וכן אובדן רווח צפוי. ביהמ"ש סבר כי משבוטל החוזה, לא ניתן לתבוע על פיו פיצוי מוסכם או פיצויי קיום או ציפייה, שכן הדברים אינם משתלבים זה עם זה. ביהמ"ש דחה גם תביעת פיצוי בגין עוגמת נפש, מן הטעם שככלל אין נפסקים לתאגיד פיצויים מסוג זה. ביהמ"ש ניתח את התנהלותם של עו"ד גבע ועו"ד ברנוי, הראשון שייצג את המשיב והשני שייצג את המערערת בבצוע העיסקה. אשר לעו"ד גבע קבע ביהמ"ש, כי הוא הפר את חובת הזהירות שחלה עליו כעו"ד כלפי הצד שכנגד, וכן את חובתו לנהוג בהגינות כלפי חבר למקצוע. אשר לעו"ד ברנוי נקבע כי הוא התרשל כלפי המערערת - לקוחתו - באי בירור הפרטים המהותיים לעיסקה עם המינהל, לפני שהניח למערערת להתקשר בעיסקה. עם זאת, מאחר שהסעד שניתן למערערת הוגבל בנסיבות הענין להשבה בלבד, לא ראה ביהמ"ש לחייב את עורכי הדין בתשלום כלשהו מטעמם. ביהמ"ש חייב את המשיב בתשלום שכ"ט בשיעור 15,000 -. הערעור נדחה פרט לענין שכר הטרחה.
ב. ככל שמדובר בנזק נטען בתחומי החוזה (פיצויי קיום והסתמכות) צדק ביהמ"ש כאשר הניח כי לא ניתן לתובעו מעת שהחוזה בוטל בשל פגם בכריתתו. הטענות בענין
קיומו של נזק מחוץ לחוזה, אשר אפשר שנגרם בגדרו של מו"מ לקראת כריתת החוזה, או לצורך ביצועו של החוזה, נזנחו על ידי המערערת, ומכל מקום לא הוכחו לגופן.
ג. אשר לגובה תשלומי שכה"ט - כעקרון אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בפסיקת הוצאות, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. נסיבות כאלה התרחשו במקרה זה. המערערת רומתה על ידי המשיב. עורכי הדין שפעלו בשם המשיב ובשם המערערת התרשלו בתפקידם ולא איתרו במועד, כפי שהיו יכולים וצריכים לאתר, את הפסול המהותי שבהתקשרות זו. המערערת נאלצה להיאבק בערכאות שיפוט, וניהלה הליכים משפטיים ממושכים לאורך שנים רבות כדי לקבל השבה של כספים ששילמה. הדעת נותנת כי המערערת תזכה, למצער, בכיסוי ריאלי של הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי דינה. בנסיבות אלה, ישלמו המשיבים 1, 2 ו-3 את הסכומים הבאים כשכ"ט: המשיב 1 - 50,000 ש"ח; המשיב 2 (עו"ד גבע) - 20,000 ש"ח; והמשיב 3 (עו"ד אהוד ברנוי ) - 20,000 ש"ח.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, פרוקצ'יה, ארבל. החלטה - השופטת פרוקצ'יה. עו"ד מוטי בניאן למערערת, עוה"ד אמיר כספרי ואורית יולס למשיב, עו"ד משה גבע לעצמו, עו"ד עופר מוטולה ומיקה בלק לעו"ד ברנוי. 12.3.09).
ע.א. 6738/06 - סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נגד באסל אבו עאבד ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים(מחוזי חיפה - ת.א. 719/00 - ערעור וערעור נגדי - הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה).
א. המשיב נפגע בתאונת דרכים בהיותו בן 22 שנים. שיעור הנכות הרפואית והתפקודית של המשיב עומד על %100. הוא איבד לחלוטין את כושר השתכרותו. ביהמ"ש המחוזי פסק פיצויים למשיב, לאחר חישוב ראשי הנזק השונים, בסכום של 1,475 מליון ש"ח, כאשר מתוך סכום זה הורה ביהמ"ש לנכות את התשלומים התכופים ואת גמלת הנכות הכללית וגמלת השירותים המיוחדים שמקבל המשיב מן המוסד לביטוח לאומי. הוגשו ערעור וערעור נגדי על פריטים שונים בחישוב הפיצויים. הערעור נתקבל בחלקו והערעור הנגדי נדחה.
ב. ביהמ"ש קמא חישב את הפיצוי בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות" לפי שיעור של %30, כלומר, לאחר ניכוי הוצאות בשיעור של %70. אשר לתקופה בה ישהה המשיב במוסד, ניכה ביהמ"ש הוצאות נחסכות בשיעור אחר ומשתנה. בעניין זה דין הערעור להתקבל. שיעור הכיסוי של ההוצאות הוא אחיד לכל נפגע והוא מחושב לפי שיעור של %70 מהשכר הממוצע במשק. זאת - משלא באו ראיות הסותרות הנחה זו, למשל בדבר קיומן של הוצאות שאינן נחסכות עקב השהות במוסד. ככל שטיב ההוצאות הנחסכות דומה במקרים השונים כאמור - ונראה כי זו צריכה להיות ההנחה בהיעדר ראיות סותרות - אין טעם מבורר לנקוט אמות מידה שונות.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ג'ובראן, דנציגר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד אהוד דויטש למערערת, עו"ד צבי לוטן למשיבים. 15.3.09).
רע"א 5711/08 - רשל פרטוק נגד סול טורג'מן בע"מ
*ייצוג צדדים בבימ"ש לתביעות קטנות, כאשר אחד הצדדים הינו "חברה" ומופיע בשמה מנהל החברה שהוא עו"ד(הבקשה נדחתה).
א. המבקשת רכשה מערכת ריהוט בחנותה של המשיבה, ומשזו לא התאימה למידות ביתה דרשה מהמשיבה להחליף לה את הרהיטים ברהיטים מתאימים. דרישתה סורבה והיא הגישה תביעה לביהמ"ש לתביעות קטנות בדרישה להחלפת הריהוט שנרכש. במהלך הדיון יוצגה המשיבה על-ידי מנהלה, עו"ד בהכשרתו, אשר עסק בעריכת דין עד לפני מספר שנים. המבקשת לא יוצגה במהלך הדיון על ידי עו"ד, כמצוות סעיף 63(א) לחוק בתי המשפט.
ביהמ"ש המליץ לצדדים להגיע לפשרה לפיה תסופק למבקשת מערכת ריהוט חלופית, בתמורה להוספת סכום של 3,300 - ע"י המבקשת. בעקבות הסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. על פסק הדין הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי, בה טענה כי לאור סיפת סעיף 63(א) לחוק, היה על השופט ליידע אותה על זכותה להיות מיוצגת במשפט או להורות כי המשיבה תהיה מיוצגת על-ידי אדם אחר שאינו עו"ד. לטענתה, לו היתה מיוצגת, לא היתה מסכימה להסדר הפשרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מטרתו של ביהמ"ש לתביעות קטנות היא לאפשר הליך מהיר ושאינו יקר לתביעות בסכומי כסף קטנים. אין ביהמ"ש לתביעות קטנות קשור בסדרי הדין הנוהגים בבתי משפט אחרים ואף רשאי הוא לקבל ראיות שאינן קבילות. מאפיין ייחודי מרכזי, הוא הכלל לפיו לא ייוצג בעל דין על-ידי עו"ד בביהמ"ש לתביעות קטנות. סעיף 63(א) לחוק קובע הוראות בעניין זה. לפי הסיפא של הסעיף, אם בעל דין אחד מקבל היתר להיות מיוצ, ירשה ביהמ"ש גם לבעל הדין שכנגד להיות מיוצג כפי שיורה ביהמ"ש. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממקרים בהם אין מנוס מהתרת ייצוג מי מהצדדים בידי עו"ד. כך למשל הוא המקרה בו אחד מבעלי הדין הוא עו"ד במקצועו או בהכשרתו. במקרה כזה חייב בעל הדין להעמיד את ביהמ"ש על הכשרתו המשפטית ועל עיסוקו כעו"ד בעבר או בהווה. אם הותר הייצוג, במקרה כזה, נראה כי עליו לעמוד על נסיבות העניין כולו על מנת להחליט האם להתיר את הייצוג גם לצד השני. לשם כך עליו קודם כל להציג את הסוגיה בפני הצד שכנגד ולברר את רצונו ויכולתו לשכור עו"ד מטעמו. לאחר מכן עליו לערוך את האיזון בין השיקולים השונים לצורך מתן מענה פרטני בכל מקרה ומקרה.
ג. במקרה שבפנינו הנתבעת היא חברה בע"מ. מי שייצג אותה במסגרת הדיון בביהמ"ש לתביעות קטנות הינו בעל העסק אשר נושא תעודת עו"ד. במקרה כזה אין מנוס אלא להתיר לבעל העסק לייצג את החברה בהיותו בעל הדין הטבעי ביותר כאשר החברה היא הנתבעת. עם זאת ראוי היה לדון בכך וליתן היתר במסגרת החלטה כתובה. לו היה נערך דיון ובירור בעניין זה, יכול היה ביהמ"ש לגלות כי המבקשת היתה מיוצגת על-ידי עו"ד עובר להליכים המשפטיים והוא מעורה בפרטי המקרה, ויכול היה, בהתאם לשיקול דעתו, לאפשר למבקשת להתייעץ טלפונית עם עורך דינה באשר לפשרה שהוצעה על ידו, או אף לאפשר לעוה"ד, להתייצב לדיון. מכל מקום רשאי היה ביהמ"ש במסגרת שיקול דעתו להגיע למסקנה כי אין מדובר במקרה בו יש להתיר את ייצוגו של הצד השני, הן בשל כך שאין מדובר בעו"ד פעיל העוסק בתחום, הן בשל כך שהמבקשת קיבלה ייעוץ משפטי לפני הדיון, ובעיקר מאחר שמדובר בסוגייה שאינה מורכבת משפטית. לא נגרם למבקשת עיוות דין ופתיחת ההליכים מחדש תגרום לשני הצדדים הוצאות והתדיינויות נוספות מיותרות.
(בפני: השופטת ארבל. עו"ד ש. פרידמן למבקשת. 17.3.09).
רע"א 8005/08 - קבוצת גיאות בע"מ נגד תפעול בע"מ
*מעמדו של מומחה מטעם בורר כמעמדו של מומחה מטעם ביהמ"ש, לעניין פסילתו עקב "חשש ממשי" ולא "חשש סביר" למשוא פנים(הבקשה נדחתה).
א. המשיבה, הבעלים של נכס בתל-אביב, השכירה את הנכס למבקשת. לאחר שמבקשת החלה בעבודות שיפוצים, גילתה כי הנכס אינו תואם את היעוד שתכננה עבורו. המבקשת טענה נגד המשיבה כי זו פעלה בחוסר תום לב וברשלנות. הצדדים הסכימו להעביר את המחלוקות ביניהם להכרעתו של הבורר. עם תום השלב הראשון של הליך הבוררות, נתן הבורר פסק חלקי בו קבע כי המבקשת הפרה את הסכם השכירות. הבורר התבסס
על חוות דעת מומחה, אשר מונה לתפקיד זה על ידי הבורר ביוזמתה ובהמלצתה של המבקשת, שהכירה את המומחה מלפני כן, כאשר ביקשה את חוות דעתו בנוגע לנכס. המבקשת פנתה לביהמ"ש המחוזי בבקשת לביטול פסק הבוררות החלקי. לטענתה, המומחה, עמד בקשר עסקי-מקצועי עם מומחה הנדסי, אשר הכין עבור המשיבה שתי חוות דעת בקשר עם הנכס האמור (להלן - רוזנפלד), ולפיכך היה נגוע בניגוד עניינים עת שימש מומחה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת הביטול, בציינו כי הבורר הפעיל שיקול דעת עצמאי ובחן את מסקנותיו של המומחה בכלים שונים. עוד קבע כי אמת המידה שיש להחיל על מומחה מטעם הבורר בסוגיית משוא הפנים היא "אפשרות ממשית" לקיומו של משוא פנים (להבדיל מ"אפשרות סבירה"), ולאור אמת מידה זו, הקשר המקצועי שהתקיים בעבר בין המומחה לבין רוזנפלד אינו יכול לגבש אפשרות ממשית לקיומו של משוא פנים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ב. מעמדו של מומחה מטעם הבורר דומה למעמדו של מומחה מטעם ביהמ"ש. הלכה היא כי בכדי לפסול מומחה שמונה מטעם ביהמ"ש צריך שיתקיים חשש ממשי ואין די בחשש סביר לכך שזכויות אחד מבעלי הדין תפגענה עקב קירבה בין המומחה לבין הצד השני. בענייננו קיומם של קשרים מקצועיים חוזרים בין המומחה לבין רוזנפלד, כשלעצמם, אינו מגבש בהכרח חשש ממשי למשוא פנים. קשרים מקצועיים חוזרים ונשנים בין שני בני אדם אשר פועלים באותו תחום מקצועי הוא אך טבעי, ולכן אין בהם כשלעצמם לעורר חשש ממשי כאמור.
ג. בנוסף, המבקשת מנועה מלהעלות טענתה בדבר משוא פנים משני טעמים עיקריים: המבקשת היא זו שהציעה והמליצה על מינויו של המומחה. המבקשת יכולה וצריכה היתה לערוך את הבירורים העובדתיים אודות הקשרים המקצועיים בין המומחה לבין רוזנפלד, בטרם המליצה על המומחה לתפקיד; המומחה הגיש את חוות דעתו לבורר ביום 24.5.2007, והמבקשת החלה להעלות את טענותיה בפני הבורר בדבר קיומו של משוא פנים רק בחלוף תקופה בת כעשרה חודשים מעת שהוגשה חוות הדעת, וכששה חודשים לאחר שכבר ניתן פסק הבוררות החלקי.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד א. בומבך וי. רונן למבקשת. 8.3.09).
רע"א 2605/07 - אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד מרי אבו ואח'
*יש תחולה לכיסוי ביטוחי של "נהג חדש" שנהג ללא מלווה, כנדרש בחוק, בעת שאירעה לו תאונת דרכים(מחוזי חיפה - ע.א. 1958/05 - הערעור נדחה).
א. השאלה שבמחלוקת הינה האם יש תחולה לכיסוי ביטוחי במקום שבו אירעה תאונת-דרכים והנהג - בהיותו נהג חדש - הפר את ההוראה המחייבת ליווי של נהג מלווה. ביהמ"ש העליון הכריע בעבר בשאלה זו (הלכת סיפאשוילי ע.א. 8183/01 - פד"י נ"ה (6) 106) בהתייחס לתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וקבע כי הזכאות לפיצויים בגין נזקי גוף אינה נשללת מכוח סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ומכוח הוראות הפוליסה. בענייננו, אין מדובר על תביעה בגין נזקי גוף אלא על תביעה בגין נזקי רכוש, והשאלה היא אם הלכת סיפאשוילי יפה גם למקרה כגון זה שלפנינו. ביהמ"ש המחוזי, בדעת רוב, השיב על כך בחיוב. הערעור נדחה.
ב. הניסיון ליצור אבחנה בין הלכת סיפאשוילי לבין המקרה דנן נשען בעיקרו של דבר על התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, אשר לפי הנטען אינה קיימת במקרה של תביעה נזיקית בגין נזקי רכוש. ברם, אין מקום לפרשנות שונה של תנאי הפוליסה על-פי השאלה אם מדובר בנזק גוף או בנזק רכוש. שאלת הנפקות של הפרת חובת הליווי על הכיסוי הביטוחי צריכה לקבל מענה אחיד. הוראת הפוליסה שנדונה בהלכת ספיאשוילי דומה להוראת הפוליסה כאן, לאמור: תחולת הפוליסה הוגבלה למי שהם "בעלי רשיון
נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת כלי-רכב מסוג הרכב המבוטח...". בהלכת ספיאשוילי נקבע כי הפרת חובת הליווי אינה הופכת את הנהג למי שאינו מחזיק ברשיון לסוג הרכב שבו נהג. כך שם, וכך גם כאן.
(בפני השופטים: המשנה לנשיאה ריבלין, ארבל, מלצר. החלטה - המשנה לנשיאה ריבלין. עו"ד עדי מיכלין למבקשת, עוה"ד נאורה סידי וערן רוטמן למשיבים. 10.3.09).
ע.פ. 9657/05 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות של אינוס קטינה במשפחה. *העדת עדות על מעשים דומים שיש בה כדי לתרום להכרעה בשאלה השנוייה במחלוקת באישום באינוס קטינה במשפחה. *האם ניתן להעיד עדות על "מעשים דומים", כאשר העבירה "במעשים הדומים" התיישנה(מחוזי חיפה - ת.פ. 1042/04 - הערעור נדחה).
א. המערער היה חברה לחיים של אשה עמה התגורר דרך קבע, ועמם התגוררו בתה (להלן: המתלוננת), ילידת 1976, אחותה (להלן: ח'), ילידת 1971, ובתם המשותפת של בני הזוג. נטען, כי בתקופה שבין 20.1.86 ועד לחודש מאי 1993, בעל המערער את המתלוננת בתדירות של כשלוש פעמים בשבוע. ביהמ"ש המחוזי, קבע כי עדותה של המתלוננת אמינה בעיניו, וכי דבריה נתמכים בתגובה מפלילה של המערער במהלך שיחה מוקלטת שקיימה עמו עובר למעצרו. ראיה נוספת היתה עדותה של האחות ח', שבפיה היה סיפור זהה לזה שנשמע מהמתלוננת. ביהמ"ש דחה את התנגדות ההגנה להשמעת עדותה של ח', שהתבססה על הכלל האוסר עדות על מעשים פליליים של נאשם שלא נעשו כלפי המתלוננת. ביהמ"ש קבע כי מותר להוכיח מעשים דומים ושיטת ביצוע דומה, כאשר ביהמ"ש שוכנע כי לאלה יש ערך ראייתי של ממש. ביהמ"ש הרשיע את המערער וגזר לו 16 שנים מאסר בפועל, שנתיים על תנאי, ופיצוי המתלוננת בסכום של 100,000 ש"ח. הערעור נדחה.
ב. השופט לוי: באשר להשמעת עדותה של ח' - אכן, עדות שיטה או עדות בדבר מעשים דומים הינן חריגים לכלל לפיו אין מציגים בפני ביהמ"ש את עברו הפלילי של נאשם, וודאי כאשר מדובר במעשים שהתיישנו. עם זאת, הכירה ההלכה באפשרות להביא עדויות מסוג זה כאשר יש בהן לתרום להכרעה בשאלה רלוונטית השנויה במחלוקת, חרף הסיכון הכרוך בכך להכתמת שמו של הנאשם, אף נפסק, כי כאשר מדובר בעדויות של קרבנות בעבירות מין נגד ילדים, משקלה הסגולי של עדות מעין זו עולה לאין ערוך על הדעה המוקדמת שהן עלולות להקים.
ג. השיקולים שבבסיס מוסד ההתיישנות הפלילי אינם מצדיקים הימנעות מעדות שיטה או בדבר מעשים דומים, גם אם המעשים עליהם נסבה העדות התיישנו. משקלה של עדות השיטה צריך להיבחן בכל מקרה נוכח נסיבותיו. ולעניינו של המערער - קיימים קווי דמיון אחדים בין עדותה של המתלוננת לעדותה של ח'. בכל הנסיבות יש לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.
ד. אשר לערעור על חומרת העונש - מעשיו של המערער קשים הם. הואהתעלל בשתי קטינות להן היה אמור לשמש תחליף לאב, ובמקום לדאוג להן ולשמור עליהן מכל משמר, הוא הפך אותן, מגיל רך ועד שבגרו, מטרה נוחה ונגישה לפרוק בהן את תאוותו. תופעה זו שוב אינה נדירה במקומותינן. לפיכך, כדי להרתיע עבריינים בכוח, ובמטרה להגן על קטינים מפני עבריינים דוגמת המערער, שוב לא היה מנוס מלהורות על כליאתו של המערער לזמן ממושך.
ה. השופט גרוניס: מסכים להרשעה ומוסיף, בדעת מיעוט, כי נראה שהטעמים השונים לקיומה של התיישנות בפלילים, חלים גם כאשר העדות בדבר מעשים שהתיישנו מתייחסת למעשים דומים או לשיטה. בעניין דנא ניתן להרשיע את המערער על יסוד עדותה
של המתלוננת בצירוף ראיות אחרות, פרט לעדותה של האחות. אלמלא הראיות הנוספות, שאינן כוללות את עדות האחות, יתכן שלא היה מקום להרשעתו של המערער.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, ג'ובראן. עו"ד ששי גז למערער, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למשיבה. 9.3.09).
ע.פ. 7451/08 - מדינת ישראל נגד משה אוחיון
*החמרה בעונש בעבירות סחיטה, שוד והדחה בחקירה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירות של סחיטה באיומים, שוד והדחה בחקירה. תחילתה של הפרשה בהלוואה בסכום של 12 אלף ש"ח אותה נטל המתלונן בשנת 2003 מפלוני, ולהבטחתה מסר לידי המלווה שיק על סכום של 50 אלף ש"ח. המתלונן שילם סכומים שונים על חשבון ההלוואה. בחודש אוקטובר 2006 הודיע המשיב למתלונן כי קנה את השיק, והוא דרש תמורתו סכום של 50 אלף ש"ח, תוך איום כי אם המתלונן לא יפרע אותו בהקדם, הוא ובני משפחתו עלולים להיפגע. בעקבות כך שילם המתלונן 25 אלף -. בהמשך התייצב המשיב בחנות אביו של המתלונן שם חזר והשמיע איומים, ושוב בשעת לילה מאוחרת, התפרץ לבית הוריו של המתלונן, ואיים על הנוכחים עם מה שנחזה כאקדח, וכן הצמיד סכין לאוזן אביו של המתלונן, ודרש את תשלום החוב. באותו ערב נטל המשיב סכום של כ-7,000 ש"ח אותו מצא בדירה, וכן את מכונית המשפחה, ואיים לפגוע במתלונן ובני משפחתו אם יתלוננו במשטרה. משפנה המתלונן לרשויות החוק, טלפן אליו המשיב ודרש ממנו לבטל את התלונה, כשגם הפעם הוא מלווה את דבריו באיומים. ביהמ"ש גזר על המשיב 24 חודשים מאסר בפועל, 12 חודשים על-תנאי, קנס בסך 2,000 ש"ח, ותשלום פיצויים למתלוננים. כן הופעל בחופף מאסר על תנאי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
מדובר במסכת של סחיטה שנמשכה יותר משנה. התופעה של סחיטה באיומים ובכוח נפוצה היא, אולם רק מעטים מעזים לפנות למשטרה, הואיל ואימתם של הסוחטים גדולה והקורבנות חוששים פן יבולע להם. לפיכך, משנחשפת פרשה כה חמורה כמו זו שבפנינו, ראוי להעביר לכלל מסר ברור ונחרץ, לאמור, עבירות אלו יזכו לתגובה עונשית קשה. על כן תקופת המאסר בפועל בה ישא המשיב תועמד על 3 שנים. הקנס והפיצוי יעמדו בעינם, ובמאסר על תנאי בן 8 החודשים שהופעל, ישא המשיב במצטבר, כך שתקופת מאסרו הכוללת תעמוד על 44 חודשים.
(בפני השופטים: א. לוי, גרוניס, נאור. החלטה - השופט לוי. עו"ד דגנית כהן-ויליאמס למערערת, עו"ד אורי דייגי למשיב. 5.3.09).
רע"א 8628/08 - עמל הנגב עבודות בניה ועפר בע"מ נגד עיריית רהט
*מועד תחילת מניין התיישנות. *הגדרת "הודאה" שיש בה כדי להפסיק את מירוץ מועד ההתיישנות (הבקשה נדחתה).
המבקשת התחייבה להקים עבור המשיבה מבנה בתחום העיירה רהט, במסגרת הסכם קבלנות שנערך בשנת 1995. על פי הנטען, החלה המבקשת בביצוע הבנייה, אולם בחודש ספטמבר 1995 חדלה לבצע את העבודות לאחר שהמשיבה לא עמדה בתשלומים. ביום 5.6.1997 הגישה המבקשת בקשה לצו מניעה נגד המשיבה. ביום 2.7.1998 נמחקה התביעה לבקשת הצדדים (להלן: התביעה הראשונה). עוד בטרם נמחקה התביעה הראשונה, ביום 9.4.1998, הגישה המבקשת נגד המשיבה תביעה כספית על 1,000,000 ש"ח. גם תביעה זו נמחקה, בהסכמת הצדדים, ביום 9.11.1999 (להלן: התביעה השניה). ביום 11.10.2005 הגישה המבקשת את התביעה נשוא בקשה זו ובמסגרתה תבעה מהמשיבה 1,000,000 ש"ח. המשיבה הגישה בקשה לדחות את התביעה על הסף בגין התיישנות. המבקשת טענה כי התביעה לא התיישנה משני טעמים: האחד, התקופה שבין מועד הגשת התביעה הראשונה
לבין המועד שבו נמחקה התביעה השניה אינה נמנית במסגרת מרוץ ההתיישנות; השני, על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות המשיבה הודתה בקיום זכות של המבקשת באמצעות מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. כאן ההודאה הנטענת היא הארכת תוקף ערבות. בימ"ש השלום בבאר-שבע דחה את טענותיה של המבקשת, וקבע, כי גם אם תופחת ממניין תקופת ההתיישנות התקופה שחלפה מאז הוגשה הבקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת התביעה הראשונה ועד מחיקת התביעה השנייה, הרי שגם אז הסתיים מרוץ ההתיישנות. עוד קבע כי לא נטען כי המשיבה הודתה בקיום הזכות "בכתב או בפני בימ"ש" ואין בפנינו כל מסמך הכולל הודאה כזו. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
משהצדדים לא ביקשו לחקור את המצהירים, בחן בימ"ש השלום את הגרסאות השונות על פי התצהירים והסתמך על זו שנראתה בעיניו יותר מתקבלת על הדעת. מסקנתו היתה מקובלת על ביהמ"ש המחוזי ונכונה היא. הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. לכל הפחות נדרש שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את זכותו של התובע, כך שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות. הארכת תוקף הערבות במקרה דנן אינה ממלאת אחר תנאים אלו.
(בפני: השופט דנציגר. עו"ד ע. סגל למבקשת. 12.3.09).
רע"פ 9394/08 - ראובן קרינסקי נגד מדינת ישראל
*החזקת כדורי אקדח מהווה עבירה של החזקת "נשק" כהגדרתו בחוק העונשין (הבקשה נדחתה).
ביום 1.4.2007 נתפס המבקש בכניסה להיכל המשפט בחיפה כשהוא מחזיק ברשותו, מחסנית אקדח ובה 12 כדורים. ביום 29.4.2008 הורשע המבקש בעבירה בנשק שיוחסה לו בכתב האישום ונדון ל-6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס בסך 1,000 -. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הבקשה לרשות הערעור נדחתה.
סעיף 144(ג)(1) לחוק העונשין מגדיר "נשק" בזו הלשון: "כלי שמסוגל לירות כדור... וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי זה". לשון הסעיף נהירה וחד משמעית, ולפיה תחמושת של כלי המסוגל לירות כדור שבכוחו להמית אדם, מהווה "נשק". המחסנית והכדורים שבה, שנמצאו אצל המבקש, הם בבחינת "נשק", ומשכך, הרשעתו בדין יסודה.
(בפני: השופט ג'ובראן. המבקש לעצמו, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 5.3.09).
בש"ם 10110/08 - אילת שקד חצרוני נגד עיריית רחובות
*קבלת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בבימ"ש לעניינים מינהליים, כאשר עוה"ד טעה בנושא אורך התקופה להגשת ההליך (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש לעניינים מינהליים בתל-אביב דחה בקשה לאשר כתביעה ייצוגית, תביעה שעניינה אגרה שגובה המשיבה בגין גרירת מכוניות בשטח העיר רחובות. ביהמ"ש קבע שעל העירייה להתאים את האגרה למחיר כפי שהוא נקבע על ידי כוחות השוק. הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור נתקבלה.
המועד להגשת ערעור על פסק דין של ביהמ"ש לעניינים מינהליים הינו שלושים ימים. ניתן להאריך מועד להגשת ערעור רק "מטעמים מיוחדים". הפנייה להארכת מועד נעשתה באיחור של ארבעה ימים. הסיבה לאיחור נעוצה בטעות מצד בא-כוח המבקשת לגבי אורך התקופה הקבועה בדין להגשת ההליך. מדובר בטעות שבדין. בעוד שבעבר היתה הגישה לפיה טעות מסוג זה אינה מהווה, בדרך כלל, "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסויים בעמדה זו במהלך השנים. יחד עם זאת, כאשר הטעות נוגעת למועדי ערעור על פסק דין שניתן בבימ"ש לעניינים מינהליים, רואים במועדים אלה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שככלל, טעות לגבי המועדים הנזכרים
אינה נחשבת לטעות סבירה. במקרה דנא מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר מתווספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. הדבר העיקרי הוא ידיעת המשיבה אודות כוונת המבקשת לערער על פסק הדין. נוכח פרק הזמן המזערי שחלף מתום המועד להגשת ערעור ועד ליידוע המשיבה בדבר הכוונה להגיש ערעור, אין לומר כי התגבשה אצל המשיבה ציפייה ממשית לכך שפסק הדין הפך חלוט.
(בפני: הרשמת לוין. 12.3.09).
ע.פ. 779/08 - אלי מוסלי נגד מדינת ישראל
*ריצוי מאסר בפועל בעבודות שירות, כאשר הממונה על עבודות השירות סבר שהנאשם אינו מתאים לעבודות שירות (הערעור נתקבל ברוב דעות).
המערער הורשע, בהסדר טיעון, בעבירות של סיוע להלבנת הון, סיוע למרמה ועבירת מס, ונדון לשלושה חודשים מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וקנס של 120,000 -. כן נקבע כי עניינו של המערער, יופנה לממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה), שיחווה דעתו בדבר אפשרות ריצוי עונשי המאסר בעבודות שירות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדתו של הממונה, כי המערער אינו מתאים לביצוע עבודות שירות. הערעור מופנה אך לעניין ההחלטה שלא לאפשר את ריצוי המאסר בפועל בדרך של עבודות שירות. הערעור נתקבל ברוב דעות.
בפסק הדין נדונו היקף סמכות הממונה לקבוע כי האסיר אינו מתאים לעבודות שירות וכן קביעת ביהמ"ש אם לקבל את גישת הממונה. ברוב דעות השופטים פרוקצ'יה ומלצר נקבע כי היקף סמכותו של הממונה רחב יותר מזה שנקבע בפסק דינו של השופט ג'ובראן. מאידך נקבע ברוב דעות השופטים ג'ובראן ומלצר כי במקרה הקונקרטי יש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לביהמ"ש קמא לבדוק מחדש אם המערער מתאים לעבודות שירות.
(בפני השופטים: פרוקצ'יה, ג'ובראן, מלצר. עו"ד גיא פרידמן למערער, עו"ד ירין שגב למשיבה. 1.4.09).
ע.פ. 178/09 + 10619/08 + 10421/08 - ולדימיר ניזבצוב, פלוני וקיריל בלנקוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש של קבוצה שהתארגנה לביצוע פעולות ניאו-נאציות ותקפה אנשים על לא עוול בכפם (ערעורים על חומרת העונש - הערעורים נדחו).
בין השנים 2007-2005 חברו המערערים ואחרים לביצוען של פעולות ניאו-נאציות שכללו הסתה לגזענות, אלימות, הפצת תורת הגזע הנאצית וקידומה הלכה למעשה. בהמשך, תקפו בני החבורה בהזדמנויות שונות עוברי אורח בשל צבעם או השתייכותם לגזע או מוצא לאומי-אתני, ואת פעולותיהם תיעדו בצילום. שלושת המערערים הודו, הורשעו ובגדרו של הסדר טיעון, הגבילה המשיבה את עתירתה לעונש, במובן זה שבקשה כי לולדימיר וקיריל ייגזר מאסר בן ארבע שנים וחצי, ולפלוני 15 חודשים. כמו כן, היה מוסכם, כי למערערים ייגזר מאסר על-תנאי לפי שיקול דעתו של ביהמ"ש. מנגד, היו רשאים המערערים לטעון לעונש כהבנתם. ולדימיר נדון לארבע שנים מאסר בפועל, פלוני לשנת מאסר, וקיריל לשלוש שנים מאסר. כן גזר ביהמ"ש למערערים 18 חודשים מאסר על-תנאי. הערעורים על חומרת העונש נדחו.
העונשים שהושתו על המערערים מצויים בגדרו של הסכם הטיעון, ומשנתנו לו המערערים את הסכמתם, הם בבחינת מי שגם אישרו כי העונש לו עותרת המשיבה מצוי במתחם הסבירות. אולם, לא רק מטעם זה ראויים הערעורים להדחות, אלא בעיקר משום חומרתן המופלגת של העבירות. לו הסתיימו מעשיהם של המערערים במלל בלבד, אפשר שניתן
היה להתייחס למעשיהם כאל משובת נעורים חולפת, שמקורה, בין היתר, בקשיי הקליטה ואי הפנמה של עקרונות היסוד עליהם מושתתת החברה בישראל. אולם, תוך כדי שוטטות במקומות רחוקים מעיני אדם, נטפלו המערערים וחבריהם, בהרכבים שונים, לאנשים חלשים וחסרי ישע, סתם כך, ללא סיבה ומניע, התעללו בקורבנותיהם שעה ארוכה, תוך שהם מכים אותם ללא רחם ובועטים בהם. זו התנהגות בה טמון זרע של פורענות, כלפיה אין לגלות סלחנות ויש למהר ולעקור אותה מן השורש בעודה באיבה. יש מקום לשקול בעתיד אף עונשים חמורים יותר.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד ברזילי זוהר, דניאל חקלאי, יהודה פריד וסיניה חריזי-מוזס למערערים, עו"ד יאיר חמודות למשיבה. 30.3.09).
ע.א. 10509/08 - פלוניות נגד פלונים
*קבלת ערעור על החלטת שופט לפסול עצמו כדי למנוע "לזות שפתיים" למרות שאין חשש למשוא פנים (ערעור על החלטת פסילה - הערעור נתקבל).
בעלי הדין הם בני משפחה אחת, אשר ניהלו במשך שנים הליכים שונים הקשורים באימם המנוחה לפני השופט מ. הכהן. בתיק נשוא הערעור הגיש המשיב בקשה לקיום צוואת "שכיב מרע" של אביהם של הצדדים. המערערות והמשיבים הפורמאליים הגישו התנגדות לבקשה. בדיון ביום 15.5.2008 אמר השופט למתדיינים כי בת זוגו הינה בת דודתו של אח בעלה של המערערת 2. איש מהנוכחים לא התנגד כי ידון בתביעה בעקבות דבריו אלה. ביהמ"ש קבע דיון הוכחות. בדיון הסכימו הצדדים לקיומן של בדיקות פוליגרף פרט למשיב 1 שהתנגד לבדיקת הפוליגרף, ואף הגיש בקשה לפסילת ביהמ"ש על יסוד היות הדיונים נוטים לטובת המערערת 2 עקב קרבת המשפחה כאמור. השופט הבהיר כי מדובר בקרבה משפחתית רחוקה ביותר והוסיף כי הוא יכול להמשיך לדון בתיק ללא משוא פנים. ואולם, כדי למנוע לזות שפתיים, החליט בעצה אחת עם סגנית נשיא ביהמ"ש, להיעתר לבקשה והורה להעביר את התיק לשופט אחר. הערעור נתקבל.
השופט לא סבר כי קיימת עילת פסלות לגופה, והחלטתו לפסול עצמו נבעה אך מתחושות סובייקטיביות של המשיב 1 ומניעת לזות שפתיים. בעניין זה נקבע כבר בעבר כי לא רגישותו הסובייקטיבית והמיוחדת של בעל דין היא הקובעת, אלא השאלה היא האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט. בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים, אין מקום לפסילה עצמית מלשבת בדין. המבחן לפסילת שופט, בין אם מדובר על פסילה עצמית ובין אם מדובר על סירוב לפסילה, הינו אובייקטיבי, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. במקרה דנן אין חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המצדיק אובייקטיבית את פסילת השופט.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד שמעון מ. ביטון למערערות. 3.3.09).
רע"א 5154/08 - קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נגד עובדיה קדמי ואח'
*דחיית בקשה לדחייה על הסף של בקשה להכיר בתביעה כתביעה ייצוגית (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעה כספית, אותה ביקש לאשר גם כתובענה ייצוגית (להלן - בקשת האישור), ועניינה באי-פירעון אגרות חוב שהנפיקה חברת מפעלי פלדה מאוחדים (אשר ניתן נגדה בינתיים צו פירוק) (להלן: החברה). הנתבעים הינם המשיבה 2 (להלן: כור); המשיבים 3-10 (נושאי משרה בחברה ובכור), והמבקשת (ששימשה כמשרד רואי החשבון של החברה), וכלפיה נטען כי התרשלה בתפקידה. המבקשת הגישה, תשובתה לבקשת האישור וכן בקשה לסילוקה על הסף של הבקשה לאישור (ככל שהיא מתייחסת למבקשת), בטענה כי המשיב טוען טענות עובדתיות חלופיות וסותרות. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמקרה איננו נופל לגדר המקרים החריגים שנקבעו בפסיקה לצורך סילוקן
של בקשות לאישור תובענות כייצוגיות על הסף, ולכן נדחתה הבקשה לסילוק על הסף. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, אין לערוך דיון נפרד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית ובבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף. אם גורלה של הבקשה לאישור להידחות, כיוון שאין היא עומדת בתנאים הנדרשים בחוק תובענות ייצוגיות, הרי שהיא ממילא תידחה בתום הדיון בבקשה לאישור. לכלל האמור קיים אמנם חריג, אולם המדובר בחריג צר, היינו, כאשר קריאה פשוטה של הדברים, על פניהם, מלמדת לכאורה כי המדובר בבקשת סרק, ודיון בבקשה לסילוקה של בקשת האישור על הסף הוא פשוט, מהיר ויכול להוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית. אין זה המקרה שלפנינו. בנוסף, תקנה 72(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, איננה אוסרת על טענות עובדתיות חלופיות בכתב טענות, אלא "כנגד אותו בעל דין.
(בפני: השופט מלצר. עוה"ד ניר כהן ואח' למבקשת, עו"ד עומרי בירותי למשיב. 2.4.09).
רע"א 10907/08 - עזבון המנוח רשיד סאמי ואח' נגד קרנית... ואח'
*פטור מהפקדת ערבון בשל חוסר יכולת כלכלית (בקשה לפטור מהפקדת ערבון - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי בחיפה דחה ערעור של המבקשים על פסק דין חלקי של בימ"ש השלום, אשר דן בתביעת המבקשים לפיצוי בגין תאונת דרכים, בה נגרם מותו של המנוח רשיד סאמי ז"ל. בימ"ש השלום דחה את התביעה, וערעורם של המבקשים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. המבקשים הגישו בקשה לרשות ערעור והם מבקשים פטור מהפקדת ערבון. המבקשים, אלמנתו וילדיו של המנוח, טוענים כי נקלעו למצוקה קשה בעקבות מותו של המנוח. לטענתם, מקור ההכנסה היחיד שלהם הוא קצבאות מן המוסד לביטוח לאומי, והשלמת הבטחת הכנסה. כמו כן בערעור שהגישו לביהמ"ש המחוזי הופטרו מהפקדת ערבון. הבקשה נתקבלה.
המבקשים זכאים לגמלת הבטחת הכנסה, דבר המשמש ראיה לכאורה לחוסר יכולת כלכלית לשלם אגרה. ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי לפטור את המבקשים מהפקדת ערבון, מהווה גם היא אינדיקציה לחוסר יכולת כלכלית. נוכח מסקנה זו, יש לבחון האם סיכויי ההליך מצדיקים מתן פטור מערבון. אמנם, מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", וכידוע, רשות הערעור בבקשות מעין אלו ניתנת במשורה. אך מעיון בפסקי הדין בנושא, אין לקבוע כי ההליך אינו מעורר שאלות משפטיות הראויות להתברר גם במסגרת הליך ב"גלגול שלישי".
(בפני: הרשמת לוין. 9.3.09).
בש"א 30/09 - עיריית חולון נגד רבקה ישראלוב
*העברת מקום דיון כאשר התביעה הוגשה לבימ"ש נעדר זיקה מהותית לתחום שיפוטו של אותו בימ"ש (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נתקבלה).
המשיבה הגישה נגד המבקשת ונגד חברת הביטוח "אילון", תביעה לבימ"ש השלום בירושלים, בה יש סניף לחברת הביטוח. עניינה של התביעה, בנזקי גוף, אשר, לטענת המשיבה, נגרמו לה בעקבות נפילתה ברחוב בעיר חולון (להלן: "האירוע"). לטענת המבקשת, התביעה נעדרת זיקה מהותית לביהמ"ש השלום בירושלים, ויש להעבירה לבימ"ש שלום במחוז המרכז. בעניין זה, מציינת המבקשת כי מקום מגורי המשיבה הינו בתל אביב, האירוע נשוא התביעה התרחש בחולון, הטיפול הרפואי הראשוני ניתן בחולון, המשיבה אושפזה בבית החולים "איכילוב" בתל אביב וכל עדי המבקשת וכן עדי המשיבה - ביניהם המומחה הרפואי מטעמה - הם בעלי זיקה לאזור המרכז. הבקשה נתקבלה.
גם כאשר תביעה הוגשה לבימ"ש המוסמך לדון בה מבחינת סמכותו המקומית הפורמאלית, אך התביעה נעדרת זיקה מהותית כלשהיא לתחום שיפוטו של אותו בימ"ש, הנטייה היא לעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 78 לחוק בתי המשפט להעברת הדיון. העילה המרכזית להעברת הליך משפטי מסויים למקום שיפוט אחר, הינה מאזן הנוחות של הצדדים. במקרה דנן, תביעתה של המשיבה נעדרת זיקה מהותית כלשהיא לתחום שיפוטו של בימ"ש השלום בירושלים אליו הוגשה. מאזן הנוחות נוטה בבירור אל העברת מקום הדיון לאזור המרכז. העובדה שקיימים פגמים פרוצדוליים מסויימים בבקשה, אין בה כדי לפגום במסקנה המתבקשת להעביר את הדיון כמבוקש.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד גיורא אבן צור למבקשת, עו"ד מירון קין למשיבה. 3.3.09).
ע.פ. 307/09 + 180/09 - פלונים נגד מדינת ישראל
*הקלה בעונש וביטול מאסר בפועל בעבירות של יידוי אבנים לעבר ג'יפ משטרתי במזרח ירושלים, כאשר המערערים הם קטינים (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים ואחרים יידו אבנים בשעת צהריים, בשכונת א-טור, לעבר ג'יפ משטרתי שליווה אמבולנס ובו חולה לבית חולים אל-מקאסד. ביהמ"ש הרשיעם בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה וגזר להם חודש מאסר בפועל וחודשיים מאסר על-תנאי. הערעורים מופנים על עצם ההחלטה להרשיעם ולחילופין על חומרת העונש. הערעורים נתקבלו בחלקם.
המערערים הנם אחים, בעת ביצוע העבירה היה י' בן 16 לערך, ולאחיו מ', טרם מלאו 15. לכליאתם של נערים בגיל זה, ואפילו לתקופה קצרה, עלולה להיות השפעה הרסנית ומרחיקת לכת, ועל כן, ככלל, יעדיף ביהמ"ש במקרים מסוג זה שיקולי שיקום על פני שיקולי ענישה. מאידך, מדובר בשניים שחטאו בעבירה קשה ונפוצה. יידוי אבנים לעבר רכבים ישראליים נוסעים הפך למחזה נפוץ בשנים האחרונות, וכבר למדנו כי אבן עלולה גם לגרום לאבדן חיי אדם. הקושי הכרוך בתיקים מסוג זה היא העובדה שלרוב, העבריינים הם בני-נוער. משתופעה זו נמשכת והולכת, הוחלט כי לעתים גם בעניינם של נאשמים קטינים לא יהיה מנוס מהרשעה ואף כליאה בפועל. מנקודת השקפה זו, ביהמ"ש המחוזי לא החמיר עם המערערים. עם זאת, בעניינם של שני נאשמים אחרים באותה פרשה, שהודו בעובדות שיוחסו להם, הוחלט לקבל את המלצתו של שרות המבחן, להימנע מהרשעתם, ולהסתפק בחיובם לבצע שרות לתועלת הציבור. אכן, להודאתו של נאשם יש ליתן משקל להקלה בעונש, והמערערים מוסיפים לדבוק בטענת חפותם, וממילא לא הביעו חרטה. אולם, קו ההגנה בו נקטו הביא בסופו של יום להרשעתם בפלילים, ועובדה זו ביחס למי שהם כה צעירים, נודעת משמעות על עתידם. לפיכך, יבוטל רכיב המאסר בפועל שבגזר הדין, ויומר בביצוע עבודת שרות לתועלת הציבור בהיקף של 100 שעות.
(בפני השופטים: א. לוי, נאור, דנציגר. החלטה - השופט לוי. עוה"ד רוזנטל אנדרה ומוסטפא יחיא למערערים, עו"ד איתמר גלבפיש למשיבה. 1.3.09).
רע"א 8055/08 - ניו ג'ינס בע"מ ואח' נגד רנואר אופנה ייצור ושיווק בע"מ ואח'
*אי התערבות ערכאת ערעור בהליך ביניים שעניינו סירוב למתן צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשים עתרו למתן צווי מניעה דחופים נגד המשיבות באשר לשימוש במונח "ograC" לצורך שיווק מכנסיים מתוצרתן. המבקשת (להלן: החברה) עוסקת מאז הקמתה בשנת 2000, בין היתר, בייבוא ושיווק של מוצרי הלבשה. המבקש 2, ציון זקרי, הוא בעליה של החברה, והוא אף בעליהם של מספר סימני מסחר, ובהם סימן מעוצב הכולל איור של המילה "ograC" וסימן בלתי מעוצב, של המילה "ograC", שניהם בסיווג של מוצרי הלבשה, הנעלה וכיסוי ראש. בחודש יוני 2008 הגישו המבקשים
תביעה למתן צו מניעה נגד המשיבות, למתן חשבונות ולפיצוי כספי בסך 3,000,000 ש"ח, בקשר עם שימוש אסור ומפר בסימנים. בגדרה של התביעה הגישו המבקשים בקשה לסעד זמני, שיורה למשיבות להימנע מלעשות כל שימוש בסחורה הנושאת את הסימנים ובקשתם נדחתה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית הנוגעות לסעדים זמניים. ביהמ"ש המחוזי מצא כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. מסקנתו זו של ביהמ"ש המחוזי, מבוססת על ממצאים לכאוריים בדבר היעדר הפרה של הסימן המעוצב, ובדבר אופיו התיאורי של המונח "ograC", המוגן בסימן המסחר הבלתי-מעוצב. בניגוד לטענת המבקשים - אין כל מניעה שהערכאה הדיונית תעריך כבר בשלב הדיון בבקשה לסעדים זמניים את סיכויי התביעה תוך התייחסות לטענת ההגנה בדבר אופיו התיאורי של סימן המסחר, וזאת על בסיס לכאורי ובזהירות המתבקשת נוכח העובדה כי מדובר בהליך ביניים. מאזן הנוחות אף הוא אינו נוטה לטובת המבקשים, שלא הצביעו על נזק קונקרטי הנגרם להם בנסיבות העניין.
(בפני: השופטת חיות. עוה"ד י. קלדרון, ח. קלדרון וא. שורר למבקשים. 2.4.09).
בש"פ 922/09 - מדינת ישראל נגד רונן צרפתי
*דחיית בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים בעבירה של תקיפת בת זוג ואיום על חייה (בקשה להארכת מעצר מעבר ל-9 חדשים - הבקשה נדחתה).
ביום 9.5.08 הוגש כתב אישום נגד המשיב, המייחס לו תקיפות כלפי בת זוגו ואיום כי יהרוג את בני משפחתה ויכה אותה עד שתהיה מרותקת לכסא גלגלים. המשיב נעצר עד תום ההליכים. התיק נקבע להוכחות ליום 4.8.08, וביום 24.9.08 אמורים היו להישמע חמישה עדי תביעה, אך הם לא התייצבו בשל תקלה בזימונם. ביום 22.10.08 שוב לא התייצבו העדים בשל תקלה במזכירות ביהמ"ש. בדצמבר 2008 התנהלו מגעים בין הצדדים שלא הבשילו להסדר. המדינה מבקשת את הארכת המעצר בשים לב למסוכנות המשיב, על רקע אופי העבירות המיוחסות לו, עברו הפלילי, הכולל עבירות איומים, הטרדת עד, אלימות, בריחה ממעצר וכד'. הבקשה נדחתה.
בפתח הליך המשפט הוחלט על מעצרו של העורר, בשים לב למסוכנותו, ולנוכח עברו הפלילי, הכולל עבירות אלימות ואי ציות להוראות חוקיות. אולם, עם חלוף הזמן, השתנתה נקודת האיזון בין אינטרס הפרט לחירות אל מול אינטרס הציבור בהגנה על שלומו ובטחונו, ובהבטחת תקינות ההליך השיפוטי, וזאת מכמה בחינות: ראשית, כעולה מתסקיר המבחן, תקופת מעצרו של המשיב עד עתה הביאה אותו לחשבון נפש ופתיחות גדלה והולכת להבין את טיב מעשיו ואת צרכיו בטיפול; שנית, מהבחינה המערכתית, מעבר הזמן ללא שסיום המשפט נראה באופק, פועלת לשינוי שיווי המשקל בין הערכים הנוגדים; ושלישית, שירות המבחן הצביע על חלופה יעילה בתוספת איזוק אלקטרוני העשויה לתת מענה למסוכנות המשיב ולחשש מהפרות תנאי השחרור.
(בפני: השופטת פרוקצ'יה. עו"ד אביה גליקסברג למבקשת, עוה"ד עופר אשכנזי למשיב. 8.3.09).
רע"פ 1096/09 - דוד מילשטיין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירות שביצע עו"ד שמעל בכספי לקוחותיו שהופקדו בידיו (הבקשה נדחתה).
בתקופה הרלוונטית היה המבקש עו"ד. בסמוך ליום 9.4.2000 הועברו למבקש כ-680,000 - בנאמנות, במסגרת הסדר בסכסוך שנתגלע בין בני משפחה. את הכספים שלשל המבקש לכיסו, ולא השיבם גם לאחר שניתן פסק דין אשר חייבו בתשלום 700,000 ש"ח לצד בסכסוך אליו יועדו כספי הנאמנות. במקרה אחר, בייצגו מוכרי נכס מקרקעין מונה המבקש להחזיק בנאמנות סכום של 148,000 ש"ח. המבקש נטל את
הכספים לעצמו, תחת הפקדתם בחשבון הנאמנות. בעקבות פניית המוכרים, השיב להם המבקש כ-70,000 ש"ח. יתרת הכספים לא הושבה. באירוע נוסף ייצג המבקש מוכר של דירה, מונה להחזיק בנאמנות כ-$40,000, אותם נטל לכיסו. ביהמ"ש הרשיע את המבקש וגזר לו 30 חודשים מאסר בפועל; 30 חודשים מאסר על תנאי; קנס בסך 10,000 - ותשלום פיצוי למתלוננים בסך 30,000 ש"ח. ביהמ"ש ציין, כי הקל בעונשו של המבקש בשל מצבו הרפואי. על גזר הדין ערערה המשיבה לביהמ"ש המחוזי, שהעמיד את עונשו של המבקש על 45 חודשי מאסר בפועל. סכום הפיצוי למתלוננים הועמד על 100,000 ש"ח. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מקצוע עריכת הדין מושתת על האמון שנותן הלקוח בבא כוחו. במעשיו של המבקש, יש כדי לערער אמון זה, ולהכתים ציבור גדול של עורכי דין העושים את מלאכתם נאמנה. אין מדובר במעידה חד פעמית מצד המבקש, אלא בכמה אירועים, אשר נפרשו על פני מספר שנים. עוד יוער, כי לחובת המבקש 20 הרשעות קודמות בקובלנות שהוגשו לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, והוטלו עליו בעבר עונשי השעיה ארוכים. לאור כל האמור, דין נסיבותיו האישיות של המבקש לסגת מפני חומרת מעשיו ומפני האינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה.
(בפני: השופט ג'ובראן. 5.3.09).
רע"א 1103/09 - עו"ד אליעזר חדד נגד עו"ד משה כהן ואח'
*חיוב בהשבה של כספים ששולמו ברכישת דירה כאשר המוכר היה בהליכי פשיטת רגל והחוזה הופר. *חיוב עורכי דין שהתרשלו בתפקידם בכריתת חוזה לרכישת דירה ונגרם נזק לרוכשים, לפצות על הנזקים. *חובת נאמנות של עו"ד גם לצד שאינו מיוצג על ידו (הבקשה נדחתה). בני זוג (להלן הקונים), אשר יוצגו על ידי המשיב, רכשו דירה מהמשיבים הפורמליים בני הזוג אבוטבול (להלן המוכרים), שהיו אותה עת בהליכי גירושין. המבקש ייצג את האשה בהליכי הגירושין ומכירת דירת המגורים של בני הזוג. בזמן עשיית העיסקה היה הבעל בהליכי פשיטת רגל. לאחר תשלום חלק מן התמורה עבור הדירה ביקשו הקונים לבטל את העיסקה בשל הפרות חוזה מצד המוכרים, ובימ"ש השלום הורה על ביטולה. נקבע, כי המשיב, עורך דינם של הקונים, התרשל בטיפול בעיסקת המכר, וכי המבקש לא מילא את חובת הנאמנות שהוא חב כלפי הקונים ועשה בכספים בשונה מהוראות ההסכם, ובכך הכשילו-. ביהמ"ש חייב את המוכרים ואת עורכי הדין בהשבה כדלהלן: את האשה בהשבת 165,400 ש"ח; את הבעל בהשבת 108,400 ש"ח; את המשיב בתשלום 169,300 ש"ח המהוים %60 מהנזק ובנוסף בהשבת שכר הטרחה שקיבל; ואת המבקש בתשלום 109,500 ש"ח, המהווים %40 מהנזק. עוד נפסק כי המבקש יפצה את הבעל בסך 10,000 -, בהתחשב בחלקו היחסי בכישלון ההסכם. על כך עירערו לביהמ"ש המחוזי המבקש, הבעל והמשיב. ביהמ"ש דחה את ערעור המבקש, קיבל חלקית את ערעוריהם של הבעל והמשיב, וביטל את חיוב ההשבה שהוטל על הבעל. נקבע, כי תביעתו של הבעל לא התיישנה, וכי השימוש שעשה המבקש בכספים בניגוד להסכם היה בין הסיבות לביטולו, וכי עליו לפצות את הבעל בסך 30,000 ש"ח בגין ראש נזק זה, וכן בסך של 15,000 ש"ח שכר טרחת עו"ד. בנוסף נקבע כי יש להפוך את חלוקת החובות בין עורכי הדין של הצדדים, כך שהמבקש ישא ב-%60 מהנזק, ואילו המשיב ישא ב-%40 ממנו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טועה המבקש בסברו, כי אינו חב - מהיותו בא כוחם של המוכרים - חובת זהירות כלפי הקונים. חובת נאמנותו של עו"ד כלפי מי שאינו לקוחו הוכרה זה מכבר בפסיקה, המסמנת מגמות של הגברת האחריות המוטלת על עוה"ד והרחבתה. העובדה כי הקונים היו מיוצגים - אין בה כדי לשלול את חובת המבקש כלפיהם. בנדון דידן נקבע בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, כי: "עו"ד חדד אחראי לכך שבהסכם הוצג לקונים מצג
לא נכון, לפיו, למעט שתי המשכנתאות שנזכרו בו, לא רבצה על הדירה כל התחייבות נוספת... עו"ד חדד לא פרע את המשכנתאות מיד עם קבלת הכספים שנועדו לכך...".
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד ד. איבצן למבקש. 3.3.09).
בש"א 1376/09 - המוסד לביטוח לאומי נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'
*דחיית בקשה לאיחוד דיון בין תביעת פיצויים מחברת ביטוח באירוע שלפי הנטען מהווה תאונת דרכים לבין תביעת המוסד לביטוח לאומי נגד חברת הביטוח לשיבוב שהיא תביעה חוזית (בקשה לאיחוד דיון - הבקשה נדחתה).
ביום 18.1.01 נפצע המשיב 3 בעת שהחליף גלגל ברכב שהיה מבוטח אצל המשיבות 2-1 (להלן: האירוע). הוא הגיש תביעה נגד המשיבות 2-1 בה טען כי האירוע הינו תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. תביעה אחרת הוגשה על-ידי המבקש נגד המשיבות 2-1, לשיבוב על בסיס הסכם הקיים ביניהם. המבקש טוען כי בשתי התביעות מתחייבת הכרעה בשאלה מקדמית ועיקרית זהה, האם בנסיבות העניין מדובר בתאונת דרכים. ועל כן, לדעתו, יש להורות על איחוד הדיון בתביעות. הבקשה נדחתה.
אין מקום לאחד את הדיון בתביעות השיבוב החוזיות שמגיש המוסד לביטוח לאומי נגד חברות ביטוח, יחד עם תביעותיהם של הנפגעים עצמם נגד חברות הביטוח לפי החוק. הדבר נובע מכך כי מדובר בתביעות המבוססות על עילות תביעה שונות שאינן תלויות זו בזו, ונוכח הצפי כי איחוד הדיון בתביעות אלה יביא לסרבול ההליכים והארכתם בניגוד לתכלית העומדת ביסוד סמכותו של נשיא ביהמ"ש העליון לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. מסקנה זו מתחזקת בנסיבות העניין על רקע השיהוי בו לוקה הבקשה, שכן זו הוגשה בחלוף יותר משנה מאז הוגשה תביעת המבקש.
(בפני: הנשיאה בייניש. עו"ד ארז עזרא למבקש, עו"ד אילן ירון למשיבות. 1.3.09).
בש"פ 1923/09 - שמשון בריקאשווילי נגד מדינת ישראל
*ביטול מעצר עד תום ההליכים בעבירות רכוש (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ואחרים הואשמו בבימ"ש השלום בשורה של עבירות רכוש, והמדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בימ"ש השלום קבע כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה ביחס לאישום אחד, ובנסיבות המקרה - עבר פלילי עשיר של העורר, היות אחיו הנאשם העיקרי, והעובדה שהפעילות הפלילית הנטענת בוצעה במסגרת עסק משפחתי אף שמדובר בעבירות רכוש, קיימת גם עילת מעצר ונעתר לבקשה. במסגרת ערר לביהמ"ש המחוזי הוגש תסקיר בו נקבע, כי רמת הסיכון להישנות העבירות היא בינונית עד גבוהה, אך הומלץ לשקול חלופת המעצר בבית אמו של העורר באיזוק אלקטרוני, בשילוב עם שיחות טיפוליות ובדיקות לאיתור סמים בשתן. הנושא הוחזר לבימ"ש השלום וחרף ההמלצה, דחה ביהמ"ש את החלופה המוצעת. ערר שהוגש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הערר נתקבל.
ברי מן הראיות כי היה קשר רצוף בין העורר לאחיו, הנאשם הדומיננטי, והעורר מילא ככל הנראה תפקיד ביצועי. הנושא היחיד בכל המסכת הגורם להתלבטות, ושאילולא הוא היה גורל הערר נחרץ לשבט, הוא הנושא של ילדי העורר, קטינים צעירים. מסמך שהוגש מטעם אגף הרווחה בעירית ירושלים, מתאר הידרדרות קשה של בנו הגדול עד כדי נגיעה בפלילים, וגם קשיים מרובים לבנו הקטן. מאידך, אין לאשר את מרבית בני המשפחה כמפקחים בשחרור בערובה. לא הם אשר יוכלו לשים גבולות לעורר. על כן יציע העורר לשירות המבחן מפקחים שאינם קרובי משפחה. המעצר ילווה באיזוק אלקטרוני ובהפקדות וערבויות משמעותיות.
(בפני: השופט רובינשטיין. עו"ד דוד ברהום לעורר, עו"ד רחל זוארץ-לוי למשיבה. 16.3.09).